על 'גדולים' וזמרים • טור אישי

הכותרות והקדימונים לא יכלו להיות מבטיחים יותר: ראש עיר, חרדי, שולט כדיקטטור בעיר, ומפזר איומים על מתחריו כדי שלא יתמודדו מולו. הציפייה היתה דרוכה וההמתנה כמעט מורטת עצבים, מה יתגלה בהאזנות הסתר, כיצד הפחיד הסנדק עם הספודיק את עמיתיו האמיצים?

אלא שאז עלו פניו הבשרניות של העיתונאי רביב דרוקר, לוכד ה'עבריינים' הסדרתי העשוי לבלי חת, ובשפה ברורה חדה וקוהרנטית חשף עם עמיתו התחקירן מיקי רוזנטל כי ראש עיריית מודיעין עילית יעקב גוטרמן הזכיר למתמודדים מולו, אולי לא באצילות וברוך, כי השלטון האמיתי ומוקד הכח בעיר, ובפוליטיקה החרדית בכלל, נמצא בבתיהם של הרבנים הגדולים, המכונים 'גדולי הדור'.

לאותם 'גדולים' יש ככל הנראה דעה והם בחרו משום מה בגוטרמן כמי שעשוי וראוי להוביל את העיר. רק שהחלטתם של אותם רבנים לא נעמה לאנשים מסויימים, ומחוסר יכולת מובנית לתקוף את ה'גדולים' באורח בלתי אמצעי, בחרו לגולל את האשמה על הפוליטיקאי החרדי.

ה'תחקיר' המקיף הסתיים די מהר והותיר את קהל הצופים עם תחושה מטרידה שמשהו לא לגמרי ברור: לאן נעלמו האיומים המפורשים, אלו שבטיזרים, העלו אסוציאציות בלתי נמנעות של ז'רגון העולם התחתון, מה בעצם עולל ראש העיר?

דרוקר ורוזנטל, מחוסר ידיעה, או במקרה החמור יותר, במתכוון, בחרו להתעלם מהקונוונציה השלטת ברחוב החרדי לפיה לפוליטיקה החרדית חוקים משלה.

במגרש של המגזר, העסקן הנבחר הוא זה שהצליח לשכנע את 'גדול הדור' [ויש שיאמרו את מקורביו] כי הוא זה שראוי להוביל את ההנהגה ולעמוד בראש העסקונה החרדית. אלו הכללים וזו הטרימינולוגיה.

משה גפני, מאיר פורוש, אלי ישי, ויעקב ליצמן, משמשים כנבחרי הציבור כבר עשרות שנים, ולא בגלל עיניהם היפות או זקנם הנאה. גם לא בגלל יכולת הכריזמה בה ניחנו. הדמויות הללו מעולם לא עמדו לבחירות וכחלק מהסיסטמטיות החרדית הם מוכתרים על ידי אותם 'גדולים' שוב ושוב.

האם גישה זו נכונה? האם יש בה צדק? זו אכן שאלה לגמרי ראויה אך היא אינה רלוונטית לנושא ולתחקיר ה'מונומנטלי'. בדרך אגב, כדאי להזכיר כי גם בקרב החכי"ם במפלגות הגדולות, על אף מערך הפריימריז העומד לרשותם, לא מתנהלים ווריאנטים משמעותיים בחומר האנושי, והטענות הנשמעות שם לשחיתות מעולם לא פסקו.

את גוטרמן עצמו, למען הגילוי הנאות, מעולם לא פגשתי באופן אישי, אך גורמים בעלי תוקף מהימנות מובהק מספרים לי כי הוא ראש עיר מצויין, ובעיקר מנהל ארגוני נדיר.

מודיעין עילית היא אחת מהערים היחידות בה מעולם לא נרשם גירעון תקציבי. אפילו לשסניקי"ם המקומיים, אין טענות נגדו, והאפליה הליטאית המוכרת מעולם לא יוחסה אליו. די ברור גם כי למתמודדים שהעלו טענות על איומים מצידו, לא היה סיכוי אמיתי לזכות במינוי הנכסף.

מדוע איפא לא הסכים ראש העיר להעמיד את עצמו לבחירות? ייתכן כי בכך שגה האיש את טעותו המנטלית: קבוצה, גוף ציבורי, חברה, שלא מעניקה לחבריה יכולת דמוקרטית, ולו מדומה, של שליטה בגורלם, סופה שתקים עליה אויבים רבים, ותמצא את עצמה בטלויזיה נאשמת על פשעים שמעולם לא ביצעה.

כאשר מדובר בקבוצה חרדית, כדאי לזכור כי ההנחה הזו מקבלת משנה תוקף, שכן לחרדים יש נטייה אובדנית חסרת היגיון לתעב את נציגיה ולבקר את שולחיה באופן חסר תקדים.

המנהיג

עשר שנים חלפו מיום לכתו של המנהיג החרדי הדגול, המהפכן הנועז, שאחראי לעיצוב דמותו של החרדי הקלאסי, מרן הרב אלעזר שך זצ"ל.

כחלק מציון עשור השנים לפטירתו מנסים בכירים בעולם הליטאי להזכיר ולעורר את מורשתו הברוכה ולהעלות שוב את פעלו ואת מעשיו מתוך מטרה כי הם רלוונטיים גם לימינו.

אלא שכל אותם אישים 'שכחו' משום מה, כי מעבר להיותו של הרב שך, מנהיג כה משפיע וכריזמטי, שבכח רצונו קמו מפלגות ונפלו ממשלות, היה הוא קודם כל בן אדם, אנושי, אוהב ישראל, שבמכתביו הרבה להטיף לאותה אהבה אותה שכחו חלק גדול, מאלו המתיימרים להיות ממשיכיו. הנה אחד מהם:

לכבוד מנהלות הנכבדות של בתי ספר...

שלום ורוב ברכה

הנני להעיר לכן על החובה המוטלת על קבלת תלמידות בביה"ס בלי שום אפליה מאיזה עדה שהיא, ובייחוד שמדובר בתלמידה שהוריה בעלי תשובה, כמו המקרה שלפנינו, משפחת.. השם של התלמידה.. תחיה. ובעהי"ת יש לקוות שתבנה בית בישראל בדרך התורה והמצווה. לדעתי אסור לדחותה, שתהיה מוכרחת להתקבל בביה"ס..

ומצוה גדולה היא שאין להתעלם ממנה בשום אמתלא וטענה.

מאת הכותב בברכת התורה.

אלעזר מנחם מן שך
[מכתבים ומאמרים חלק ב עמוד קלה]

הקדוש

בימים אלו מלאו שבע עשרה שנים לפטירתו של ר' שלמה קרליבך.

קרליבך, שבעיקר החל לחיות באופן אינטנסיבי לאחר מותו, הפך בתוך שנים לא רבות למייסד שיטה, מחולל זרם, מנהיג יהודי, רב גדול, ומחבר ספרי הגות.

לא מפתיע איפא, שגם היום, שנים אחרי מותו, בוחרים כל מדיות היהדות השונות, הקהילות הרבות, והקבוצות שהתפתחו מרגע מותו המכונן, להיזכר במייסד הזרם היהודי החדש, ולהעלות בגעגועים כל פיסת נוסטלגיה מזכרו של האמן המנוח.

אלא שמול הפסטיבל ההזוי הזה סביב דמותו של האיש שלא זכה לראות את פולחן האליליות סביבו, קשה או אפילו בלתי אפשרי כמעט לנסות ולהעיז וללחוש את מה שאולי שכחנו: קרליבך לא היה גדול הדור, הוא גם לא היה רב גדול מאד. הוא היה זמר חסידי, שידע [כנראה] לרגש את שומעיו בסיפוריו ושיריו, ולהפיץ בדרכו, אידישקייט ויהדות.

ההתפעמות המביכה של הפובליציסטים ושדרני הרדיו שמזכירין את שמו של 'ר' שלוימה' בסילודין מוכיחה שוב כי המרחק בין הכוחות הרציונאליים לעוררויות הרגשיות הפועלים באדם - עדיין רב מאד.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!