הא'-ב' של אופנת קישוטי הראש

בשבוע שעבר התקיימה אסיפת הורים בבית ספרן של יורשות העצר שלי. ישבתי בתור האינסופי של האמהות הממתינות לאלו שמשום מה אינן יוצאות מחדר המורה (אף פעם לא הבנתי מה יש לדבר איתה כ"כ הרבה). אז הצטרפה אלי חברה טובה לתור הממתינות. אחרי שלב הקיטורים היא נזכרה במשהו שהיא 'חייבת' לספר לי. לא מזמן היא השתתפה באירוע באחד מאולמות האירועים היוקרתיים במרכז, ומצאה את עצמה 'לא בעניינים'. חוץ מכובעים, פרחי ענק, שרשראות שהשתרגו מראשי החוגגות, הגדילו לעשות שתי נשים שאף חבשו 'תרבושים' כהגדרתה, לראשן. היא לא ראתה כלום.

חברתי, שידועה בסגנונה העשיר אך השמרני, הרגישה פתאום 'אאוטסיידרית', ושאלה אותי: מה קורה כאן? זה הם או אני? ובכן, דבר ראשון שלפתי את הנייד והכנתי כותרת לכתבה הבאה. דבר שני, הסברתי לה, יקירתי, כנסי לעניינים... אם עד היום הקדשת ימים ושבועות למציאת השמלה הנכונה והנעל המושלמת לאירוע, היום כרטיס הכניסה שלך הוא קודם כל הראש ומה שמעליו. בלעדיו, את חסרה. ממש כמו לבוא לאירוע בשמלה של מעצב וכפכף ים, או שיער לא מסורק. כמה שיותר גדול, כך יותר טוב, ולא, ה'תרבושים' שראית, לא מעידים על מוצא טורקי דווקא.

תורי הגיע (למה נישאתי לשוורץ, איך לא לקחתי בחשבון ש'ש' תמיד אחרונה בכל רשימה?). שמעתי על מצוינות הנסיכות (ידעתי!). סקרתי את הסרט בפאה של המורה. חזרתי הביתה נפוחה מ'גאוות אם הבנות שמחה', וידעתי על מה אני הולכת לכתוב.

תכשיט ראש

ובכן, בעשור האחרון יותר ויותר קישוטים החלו לצוץ בין השערות. מסיכות קטנטנות וסרטים דקים ועד מטפחות פפיון ענקיות שהותירו קווצת שיער בחוץ ותו לו. בארה"ב טוענים, כי מלכת תכשיטי השיער הבלתי מעורערת היא מעצבת התכשיטים טרינה טרנטינו. טרינה הייתה מכינה לעצמה סיכות אבנים בהשראת חרקים צבעוניים אותם אהבה בילדותה. כאשר ענדה אותן לראשה היו עוברות ושבות ברחוב עוצרות אותה וקונות סיכות היישר משערה. מאז אין פאשניסטית שלא נפלה בקסם תכשיטי השיער. הטרנד הלך והתרחב, ואיתו גודל קישוטי השיער. רחובות פריז מוצפים היום במטפחות ענק, שמקורן בצעיפי משי לצוואר, ששדרגו עצמם לסרט פפיון לשיער עם התגברות החום. המטפחות מכסות כמעט את כל הראש בטרנד שהוא חובה.

כמו כל דבר שטוב להם, טוב גם לנו, ומה שיפה בנו הוא מהירות התפיסה והשכלול. תחילה זכו אולמות האירועים בלבד לחזות בקישוטי השיער שהפכו לפריט חובה. באיטיות הצליחו אותם אביזרים לחמוק מבין המחיצות ולצאת אל היום יום. את הבנות שלי לא אשלח לבית הספר יום יום בלי סרט/פרח/קשט/סיכה/מטפחת תואמת לבגד (בלי התחייבות שהוא יחזור הביתה על הראש דווקא, אבל לפחות בילקוט), וגם לעצמי. קשת, סרט, כובע או סתם פרח מעל לאוזן.

אז איך אנחנו משתלבות בטרנד שנברא במיוחד בשבילנו? יצאתי לחרוש את שוק אביזרי השיער הגדול במגזר. ראשית כל פגשתי ב'מלכה האם', ננה הלפרין. לפני חמש שנים בערך הבינה ננה שמשהו חסר בהופעה שלה. את המשהו הזה היא מצאה בבוטיקים נדירים בכיכר המדינה, בדמות סרטים לשיער משולבים אבני סברוסקי במאות ואף אלפי שקלים. אז החליטה, שמה שטוב לה - טוב לכולן, ומה שאפשר למכור ב1000 ₪ אפשר לנסות למכור גם ב100 ₪. כך, אחרי טיול ב"נחלת בנימין", מצוידת בבדים ממותגים ואבני סברוסקי, הגיח לעולם המותגNANA H. , מבוסס כולו על טהרת אביזרי השיער. סרטים לפאה הפכו להיות דבר וכל השאר היסטוריה.

ננה מספרת לנו על הטרנדים המובילים בקיץ הנוכחי: "הקיץ הזה, בעקבות השפעות האופנה מכל בירות אירופה, חזרו אלינו המטפחות הארוכות ממשי ושיפון על שלל גווניו שניתנות לחבישה, בגלל סוג הבד הרך והגמיש, בדרכים רבות ומעניינות. ניתן לקפל ולהצר את המטפחת ולקשור במקום סרט, אך המראה הנכון ביותר הוא לקשור את המטפחת על הפאה באופן רחב וטבעי במיוחד, ולהשאיר את הקצוות מתנופפות ברוח. המראה העשוי והמוכן פינה את מקומו ל"מצאתי מטפחת בארון ושמתי אותה איכשהו על הראש". במחשבה שנייה, עובדת הניקיון במשרד בו אני מבלה חצי יום, זו שקושרת מטפחת ענק צבעונית בכדי לאסוף את שערה הסורר בקשירה מלפנים (כן, כן, ממש כמו מנהלות משק בית שחורות בציורים של פעם), עשויה להיות אופנתית מאד מבלי להתכוון.

"בגזרת האירועים", אומרת ננה "הביאה לנו יבשת אמריקה את שלל הפפיונים המשולבים על קשתות וסרטים. השמרניות וחובבות הסרטים הדקים, יכולות עדיין להתאבזר בבסיס דק שעליו פפיון גדול ממשי. אבל מה שהכי ,'IN' בעונה הנוכחית", היא מוסיפה בחיוך עייף של זו שבמשך 24 שעות ביממה, תופרת, רוקמת, גוזרת מדביקה, במו ידיה את פריט האופנה בלעדיו ההופעה אינה הופעה "הוא כמה שיותר גדול וכמה שיותר רחב. סרט רחב שעליו מורכב פפיון מאותו בד משי בשחור חלק, או שילובי צבעים אחרים"..

גם לקטנות מגיע!

תעשיית קישוטי הראש, הכתה שורשי שיער במרוצת השנים. כיום, הופעה בלי אביזר שיער, היא הופעה לא מושלמת. לאו דווקא בגזרת הנשים והנערות. בשונה מהעולם הגדול, שם המיקוד הוא באוכלוסיית הבוגרות, אצלנו, הילדות והתינוקות, הן מובילות קו אופנה בפני עצמן. על נקודה רגישה זו בלב האמהות, קפצו יצרניות אביזרי שיער רבות.

דווקא בערב חג השבועות, סיום ימי ספירת העומר ועל פיתחה של עונת חתונות סוערת, מצאתי לי זמן לפגוש את מרגלית לב טוב. כן, היא אחותי הקטנה, אבל זה לא אומר שאנחנו נפגשות הרבה, אם בכלל, ולא אומר שמשהו מהכישרון שלה עבר אלי, אחותה הגדולה. מסתבר, שערב חג זהו הזמן הכי פחות הגיוני כדי להחליף איתה מילה.

מצאתי אותה קבורה בין ערימות של סרטים, בדים, חוטים, אבנים, פרחים, סרטי ענק וקופסאות ארוזות של אביזרי שיער מדהימים, סדורים ומוכנים למשלוח למכירות המפוזרות בארץ. כן, הייתה שם גם ילדה קטנה, תינוקת בקושי הולכת, שמדדה כל אחד מהאביזרים בנפרד ובחנה את עצמה במראה כשהיא נותנת ציונים לעצמה, או לאמה...

בשונה מננה, אמם של סדרות בנים שלא זוכים ליהנות מפרי ידיה, (עד שתבואנה הכלות, שאני מראש כבר מקנאה בהן), הגיעה מרגלית לתעשיית אבזרי השיער לא בזכות עצמה, אלא דווקא בזכות הילדה הקטנה, שעמדה עכשיו מול המראה. התינוקת הזו, הגיחה לעולם, אחרי שני בנים שעשו לאימם 'בצפר'. מגיל שבועיים לא נראו פניה תחת פרחי הענק שאמא שלה ענדה לראשה. לכל בגד התאימה מרגלית סרט משלו, ולא יצאה מהבית בלי אבזור מתאים, אותו הכינה בעצמה. אמהות אחרות עצרו אותה ברחוב וביקשו את שם החנות שם רכשה את האביזרים. בתחילה, הייתה מרגלית לוקחת את מספר הטלפון ומבטיחה לקנות גם להן אחד. בבית הכינה מהר אחד נוסף ושלחה למתעניינת, רק כי לא היה לה נעים לומר שבעצם רכשה את הסרט אצל עצמה. בהמשך, הייתה מרגלית יוצאת מהבית מצוידת במספר סרטים וכל מי ששאלה, רכשה במקום במתכונת של "במקרה הכינותי מראש". בלי לשים לב, הוקם בין אצבעותיה עסק קטן, שמהר מאד הפך לגדול וקיבל את השם "מרגלית לט". כשיותר ויותר שאלו, איפה החנות ומתי אפשר לבוא, הבינה שלא נותרה ברירה אלא להקצות פינה בביתה בבני ברק. עשרות נהרו מכל הארץ עד שהיא מצאה את עצמה יושבת עם לקוחות בשעה 3 לפנות בוקר כשמולה קולקציית הבגדים שלהן והיא מתאימה לכל בגד סרט המוכן במקום לפי דרישתם.

כמובן, עונת החתונות כאן והיסטריית אביזרי השיער איתם. לא עוד תסרוקת, אסוף, פזור, 'בייבי ליס' ונצנצים. עכשיו, בכל אירוע, יש אביזר שיער שמתחתיו ילדה. והכי חשוב, האביזר חייב להיות זהה לזה של אחותה, ואם ישנן חמישה אחיות, החובה גדלה. מרגלית מספרת על אירוע בו הוזמנו 30 פרחי ענק זהים, לכל שלושים הילדות, אחיות החתן, אחיות הכלה וכמובן גם האחייניות בשני הצדדים. לאירוע אחר, הוזמנו סרטי פפיון זהים לכל האחיות במשפחה, מגיל 18 ומטה, כולל תינוקת בת חודשיים. הדגש היה על - זהה אבל בגודל שונה. כך מצאה את עצמה, מודדת ראשים "קאסטם מייד", ומכינה סדרה של תכשיטים לשיער, כשכל אחד בגודל שונה. התוצאה הייתה מרהיבה. האפשרות להתאים ובמקום לפי גחמות הלקוחה, עשתה לה כנפיים. ושעות השינה האחרונות של מרגלית עפו, כך מסתבר, אף הן על אותן כנפיים.

הצבעים השולטים בהזמנות לאירועים בקיץ הזה, לדבריה, הם: שמנת, אפרסק ואפור בהיר, וכמו ננה לגדולות, כך הדרישה לקטנות: מה יותר גדול ומה יותר רחב. מן הסתם, כאשר הרכישה היא בדרך כלל בכמויות, לכל המשפחה וכמה שיותר, הדרישה למחיר היא ההיפך מדרישת הגודל, מה יותר קטן ומה יותר צר. טווח המחירים נע בין 20 ל-150 שקלים.

הכובען המטורף

אם בקישוטי שיער עסקינן, אין ספק שחתונת השנה בממלכה הבריטית, השפיעה רבות בתחום. סצינת הכובעים הבלתי ניתנים לתיאור, שלטה באירוע. אילולא ידענו כי מדובר בנישואי המלך והמלכה לעתיד, היינו חושבים שמדובר בתחרות הכובע המטורף ביותר.

בניגוד לבגדים השמרנים, בסגנון בריטי מובהק כיאה לבנות מלכים, חליפות מכופתרות וחצאיות באורך בינוני בצניעות בולטת, הזדקרו הכובעים לגבהים שרק מגדל השעון הצליח להתחרות בהם. מהמלכה האם (והפעם זו המקורית) ועד אחרונת האורחות. מכובעים רחבי שוליים, מעוטרים בנוצות קטנות בצבעי סגול עז הפזורים כמזרקה בשעת פעולה בחלל שמעל לכובע, ועד כובעי כיפה קטנטנים שמעליהן מתנשאות במאונך צורות גרפיות, המתפתלות אחת בתוך השנייה ועוטפות חישוק ענק בגוון ורוד עתיק, מלאכות אמן שעוצבו ברובן בידי מעצב הכובעים הבריטי, פיליפ טרייסי, שאת כובעיו ניתן להשיג בישראל במחיר "שווה לכל נפש" (החל מ - 4,000₪ בוטיקNN5 , טשרניחובסקי 5, תל אביב).

שמתי את עיני על כובע מדהים, שניתן לשם שינוי לחבוש אותו גם בלי להיות אשת אצולה שמוזמנת לאירוע היסטורי. קטן, אליפטי, עם נוצה, כזה שאימי נהגה לחבוש אי שם בשנות ה- 60, רק שהטוויסט הוא בצורת החבישה. במקום להניח אותו במרכז הראש, במאוזן, כמו שהוא רגיל, הונח שם הכובע אחר כבוד במאוזן, על המצח, כאשר כיפתו בחזית וכולו אומר כבוד.

מעניין מה תאמר על כך אימי, כי בפעם האחרונה בה הצטרפתי אליה לבית הכנסת בשכונה בה גדלתי, פגשתי את הדבר הכי קרוב למופע הכובעים הבריטי. אני חייבת לומר שהוכיתי בתדהמה. לא שזה חדש לי. באתי משם, מהמגזר החסידי, בו כובע הוא לא אקססוריז שאת חובשת כי זה מה שהולך היום, אלא פריט לבוש שהוא חובה ככיסוי שני מעל הפאה. אבל השדרוג והטוויסט אותו קיבל אותו כובע חובה, זה היה חדש לי. עזרת הנשים הייתה מוצפת בכובעים שלא היו מביישים אף בת אצולה בריטית. ממש כמו שם: הבגדים צנועים, מוקפדים. חליפות כפתורים וחצאיות באורך בינוני, בצניעות בולטת. אבל הכובעים, מתנשאים לגבהים של כובעי צילינדר, מעוטרים בפרחי ענק, אבנים כבדות וסידורי נוצות מלאכת מחשבת. לא עוד כובעי סריגה מתוחים על הראש, או כובעי ברט עם קישוט קל, אליהם הורגלתי. אלא, כובעי ענק המתחרים על ראשי המתפללות.

בערב החג, ציידה אותי אימי בחוברת הפרסום השכונתית. בכל עמוד הופיעו שתיים שלוש מודעות שהציגו כובעים מרהיבים למכירה. "נשות לונדון", חייכתי לעצמי, "מאחוריכן". אלא שזה לא היה כל כך פשוט. משיחת טלפון חשדנית אחת למכירת כובעים שנייה בה ביקרתי, הבנתי שאני לא כל כך רצויה. הייתה גם זו שלא הבינה מה ל"גלוית ראש" שרק פאה לראשה, למכירת כובעים חסידיים. היא שאלה אותי בזו הלשון "למה באת?" ומשהבינה למה פטרה אותי ב"לא מעוניינת". בסוף היום הגעתי לשכונת סאטמר בבני-ברק, בקומת קרקע פעלה בשקט אך במרץ, מכירת כובעים. כלות ואימותיהן בחרו כובעים לנדוניה, באלפי שקלים. לשאלתי אמרה המוכרת, כי כל כלה צריכה לפחות שני כובעים אלגנטיים לאירוע (700 ₪ לכובע) 4 - 3 כובעים ליום יום (290 - 590 ₪ לכובע), ועוד כובע לשבת. עשי את החשבון.

בשונה מהחתונה הבריטית, שם שלטו כל צבעי הקשת בכובעים (איך אומר פיליפ טרייסי? "אל תשאלו אותי מה הצבע המועדף עלי"), כאן שלטו הצבעים הכהים, השחור והכחול, ביד רמה. מדי פעם ניתן היה לראות צבעי ניוד אופנתי, או אפור בהיר, שהונחו בתחתית הערמה.

קשר החן

כשאני חושבת על זה, אני חייבת הסבר לזו מאסיפת ההורים על ה'תרבושים' שהדירו שינה מעיניה. אם היא לא קיבלה תשובה במטפחות הפפיון שקושרת ננה הלפרין לראשינו, וודאי פגשה את המטפחות המעוצבות שהולכות ותופסות תאוצה, ולאו דווקא במגזר החרדי. איך אמרה לי מישהי? ה'דוסישיק' חוגג בעולם! מעצבי ענק בחרו לקשור מטפחות לראשי הדוגמניות על מסלולי האופנה. אנחנו, שתמיד קשרנו אותן לראשינו בטרנדיות מתחלפת, מקשר ענק מלפנים, כמו סבתי בתקופת השואה, דרך דוגמניות 'פראדה' בקולקציית חורף 2005, וכלה בנשות ויליאמסבורג בימים אלה ממש, ואני מדברת על קשר קדמי שהולך וגובה עם השנים ומתנשא לגבהי ענק. אני מכנה אותו קשר גורדי.

הטרנד החזק מאד במחלקת המטפחות, שאינן שייכות רק לעבודות הבית עוד כי אם מתחרות לא קלות ליריבתן הפאה, הוא מטפחות מקושטות באביזרי ענק. שושנים גדולות מעוטרות באבנים לא קטנות אף הן. המטפחת מוכנה ללבישה ומעוטרת ברמה שלא תבייש תסרוקת + אביזרים. פעמים היא נקשרת שוב ושוב סביב עצמה וגובהה לא נמוך, אולי לזה התכוונת כשראית תרבושים?

מזל חזוט, מעצבת אופנה ותדמיתנית, הכניסה אותי בעובי הקורה. גם היא כמו האחרות, הגיעה לתחום ממניעים 'אנוכיים'. רצתה להיות ייחודית והבינה שכדי להשיג את מטרתה מוטל עליה אחד מהשתיים: להיות ייחודית אחת מתוך עשרים ייחודיות נוספות, או לרכוש מטפחות במחירים בשמיים ולהיות היחידה שמסכימה להוציא סכומים כאלה על מטפחת. משלא התאימו לה שתי האופציות החליטה מזל לייצר את האפשרות השלישית במו ידיה, כשהקו המנחה שלה הוא: ייחודיות, השקעה וחשיבה. מאיכות הבד עד החרוז הקטן ביותר, ומחיר אטרקטיבי, כאשר היא מדגישה: "המחיר אינו בא על חשבון האיכות וההשקעה".

מזל מספרת, שלפני כחודש ביקרה אצל אמה שפתחה בפניה את המחסן ושם מצאה אוצר בן 20 שנה, אותו הפכה עד מהרה למטפחות עדכניות. דנטל בן מספר עשורים (מצורף בתמונה), חבר לבד ג'ינס בהיר ויצר שילוב מדהים בין ישן לחדש ומה שבטוח, ייחודי ונדיר.

"אני מאמינה", כך אומרת מזל בחיוך צופן סוד "שלכל מטפחת יש אופי משלה, המתאימה לאישה עם אופי... אני מעצבת ללקוחותיי מטפחות וקולעת לסגנון שלהן, כיוון שאני מכירה אותן ולומדת אותן באופן אישי".

לבסוף לאחר כל המסע הזה בארץ כיסויי הראש, חשבתי לעצמי מה זה בכלל כובע?! פתחתי מילון, על מנת למצוא את ההגדרה הנכונה ביותר למילה: "כובע הוא פריט לבוש המשמש לכיסוי הראש לצורך מטרות שונות ומגוונות כגון: הגנה מפני השמש, הגנה מפני קור, כחלק ממדים וכמובן מוכר גם כפריט דתי או תרבותי בקרב נשים דתיות או מסורתיות, מדתות ותרבויות שונות, המשתמשות בה לצורכי צניעות, בתרבויות המחייבות כיסוי ראש לנשים".

מסתבר שכובע, או כל כיסוי אחר לשיער, הוא גם אמירה אופנתית. אמירה נוקבת יש לומר. אמירה שהולכת ומתרחבת בשנים האחרונות, ואין כמונו הנשים לעוט על המציאה, כשכיסוי הראש הזה הוא אחרי הכול, או לפני הכול, סימלה של האישה שומרת המצוות, אז למה שלא ננצל את ההזדמנות?

קישורים:
מגזין סטייליש

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!