"אתה רוצה כסף? אני רוצה תורה!" • דמעות וזכרונות

צג הסלולארי המונח ליד מיטתי הראה הבוקר עשרות שיחות שלא נענו.

המתקשרת ההיסטרית הייתה אמי מורתי שתחי'. כשחזרתי אליה בבהילות – שמעתי אותה אומרת בקול בוכים: "איך אפשר לישון כש-ר' נתן-צבי איננו?".

אכן, איך אפשר לישון?

רבים מגדולי ישראל נטשו אותה בתקופה האחרונה לאנחות. אין ספק שפטירת כל אחד ממנחי דרכנו – מותירה חלל עצום, חלל שספק אם ניתן יהיה למלאו.

אך הבוקר הזה התחושה שונה. האבל מצמית. דוקר. מוחשי.

מי שהסתובב הבוקר בריכוזים החרדיים ברחבי הארץ, יכל לראות בקלות דמעה סוררת גולשת מעין אדומה של אברך-משי העושה את דרכו ל'כולל'. לצידו הוא יכל לראות פנים נפולות של בעל-הבית הרץ לעמל יומו.

כי ר' נתן-צבי היה ראש הישיבה של כולנו.

נתמעטו הספסלים

הקברניט של ספינת התורה הגדולה בעולם - ישיבת מיר - חרט על דגלה את האקסיומה שהכניסה אלפים לעולם התורה: כל הרוצה ליטול – יבוא ויטול.

ישיבת מיר הפכה לסמל ל'לימוד-תורה-לכולם'. ללא הבדלי עדות ומנהגים. כל הרוצה ליטול יבוא ויטול.

הגמרא במסכת ברכות מספרת שלאחר שסילקו את רבן גמליאל מן הנשיאות, נוספו מאות ספסלים בבית המדרש. רבן גמליאל הקפיד שרק מי שתוכו כברו ייכנס לבית-המדרש. ביום שעזב, נכנסו אלפי תלמידים לבית המדרש. גם כאלו שאין תוכם כברם, אך נפשם כמהה ללמוד תורה.

ניתן לומר כי ביום שנפטר ר' נתן-צבי – נתמעטו הספסלים.

ידיד קרוב שהתקשר אלי הבוקר אמר לי כי מעולם לא היה מחזיק תורה בסדרי הגודל של ראש הישיבה. אינני היסטוריון דגול, אך נראה שהוא צודק.

אלפי אנשים היו כרוכים על צווארו ועל גוו השחוח, והוא נתן לכולם.

כשנכנס לנעליו הגדולות של חמיו הגאון רבי בייניש זצ"ל לפני למעלה משני עשורים, איש לא האמין שהיהודי החולה, שסבל מכל-כך הרבה מחלות, קשיים ומהמורות - יצליח להחזיק את מבצר התורה הגדול ביותר מאז ניתנה תורה לישראל.

אולי דווקא זה היה סוד כוחו. קולו הרועד, הכמעט בלתי-נשמע, גוו השחוח ומסירות נפשו לכל דבר שבקדושה פתחו בפניו את דלתות הנדיבים שאפשרו לו לקיים את מפעל האדירים הזה.

והמסירות הזו גם מחייבת. אם הנשמה הגדולה הזו שתהכנסה לה בגוף רווי מכאובים הצליחה להפוך למעל-אדירים, מה נאמר אנחנו? אנחנו, שהקב"ה נתן לנו כל-טוב?

אתה רוצה כסף? אני רוצה תורה!

סיפר פעם אחד מעשירי ארה"ב שזכה לביקורו של ראש הישיבה בביתו: "'שאלתי אותו: הראש ישיבה כל-כך מתאמץ להחזיק את הישיבה. למה צריך 6000 תלמידים, למה לא מספיק 1000 ואז יהיה לכם הרבה יותר קל להחזיק את המוסדות?

"בתגובה הוא שאל אותי: 'כמה כסף יש לך? מאה מיליון דולר? למה לא מספיק לך 5? הרי תוכל לחיות ברווח ובלי כל-כך הרבה לחץ? אתה רוצה הרבה כסף, הא? גם אני רוצה הרבה תורה".

למותר לציין שהנדיב פתח את לבו וכיסו. איש לא עמד בפניו. ליתר-דיוק: איש לא עמד בפני אלפי בני התורה שעמדו מאחוריו ושיוועו לחזרתו ארצה.

עולם הישיבות נמצא הבוקר הזה כצאן ללא רועה, כספינה ללא קברניט, במובן הכי אמיתי. לא כמטאפורה ולא כמליצה.

אלפי ילדים שנלקחו על-ידי אבותיהם לראות מסירות-נפש לתורה, כיצד נראית התבטלות הגוף בפני הריבונו של עולם – וגדלו וצמחו רק מלראות את הגוף הצנום, כבר לא יזכו לראותו יותר.

אלפי בחורים ששתו את מימיו – מי התורה, בצמא – כבר לא יזכו להרוות את צמאונם.

אלפי אברכים כבר לא יזכו לקבל הדרכה צמודה.

ואנחנו? אנחנו איבדנו את אחד ממנהיגנו הדגולים.

יהי זכרו ברוך.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!