זו הסיבה בשלה לא אחמיץ ל"ג בעומר במירון

בכל שנה אני נתקל מחדש בתגובות של כמה מחבריי, כלפי הגעתי מידי שנה למירון בל"ג בעומר. כבר יותר מעשר שנים שאני לא מפסיד את ל"ג בעומר במירון. שנה שעברה כבר חששתי שלא אספיק להגיע אך בחסדי ה' הגעתי בדיוק למעמד ההדלקה של האדמו"ר מתולדות אהרן, לבוש במדי צה"ל לאחר שלא הספקתי אפילו להחליפם.

אז מה יש לאדם כמוני לחפש במירון?, שואלים חבריי. ובכן, בשני ימים בשנה אני מרגיש את אהבת ישראל בצורה הכי משמעותית והכי חזקה: ביום הזיכרון ובל"ג בעומר. ביום הזיכרון נעמדים כולם יחד, בלי שום הבדל, ומתייחדים עם זכר הנופלים הקדושים, כל אחד בדרכו שלו. העמידה כל שנה מחדש בבית העלמין הצבאי בטקס שמתחיל מיד לאחר הצפירה - מכניסה בי כוחות מיוחדים.

אך מה החכמה להתאחד סביב אבל? זה הכי פשוט. כולם זוכרים את הנופלים, כולם מכבדים אותם. פשוט מאד. ל"ג בעומר זהו היום העצמתי ביותר בשנה, בעיניי. כבר בשעה רבע לשמונה בליל ל"ג בעומר התייצבתי ברחבת 'באיאן', מוקף באלפים רבים של יהודים מכל הסוגים. הניגונים השקטים שקודמים להדלקת האדמו"ר, מכניסים לתחושה של תפילת יום כיפור, ואז ברגע אחד משתנה האווירה, וכולם מקפצים יחד לצלילי "לכבוד התנא הא-לוקי רבי שמעון בר יוחאי". אחח, כמה רבי שמעון שמח באחדות מעל ציונו.

אחרי יותר משעה של ריקודים בצפיפות של אהבה, כשהזיעה נוטפת ממני כנחל, מפזמים כל הציבור הקדוש ביחד ובכוונה "לפני מי אתם מטהרים ומי מטהר אתכם", ושם, בתוך הזיעה - "מקווה ישראל השם", מקבל משמעות מחודשת, מקווה ישראל כפשוטו. מקווה אנושי שבנוי מכלל ישראל. אחדות ואהבת ישראל באים לידי ביטוי לא רק ברחבות הריקודים: אוכל ושתייה בלי סוף מחולקים בכל פינה ברחבי ההר, מנגל חופשי ושולחנות ערוכים לכל באי ההילולה.

מול עיני אני רואה מידי שנה את האימונים "על-יבש" לקראת העלייה לרגל האמיתית במקום אשר בחר ה'. המשטרה וכוחות הביטחון כבר מכינים את עצמם, חברות האוטובוסים כבר מתכוננות והמוני בית ישראל שפוקדים את מירון מוכנים כבר לעלייה לרגל.

בית המקדש שנחרב, בין היתר על שנאת חינם, יכול להיבנות על יסודות אהבת החינם שבמירון. עשרים וארבע אלף תלמידי רבי עקיבא שנהרגו על שלא נהגו כבוד זה לזה, מראים לקב"ה את הכבוד שנוהגים באי הילולת הרשב"י זה לזה.

אחרי כל ז,ה לא מובן למה אני לא מסוגל להפסיד ל"ג בעומר במירון?

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!