נשביתי בקסמו // אברהם דוב גרינבוים מבכה

הלובי של וולדורף אסטוריה כמו תמיד מלא תנועה: זה יוצא וזה נכנס. אנשי עסקים לצד אורחי המלון, ישראלים לצד חוצניקים, בני תשחורת ותיירים. ישבתי שם לצידו של העסקן האמריקאי רבי שלמה מייער ושוחחנו על דא והא. ואז נכנס בסערה ידידו ורעו הטוב רבי משה רייך. גבוה, ממושקף, מחויך.

רבי שלמה מייער אומר לי במילים הללו: "אם יש עוד אדם בעולם שזוכר ופועל להנצחת שמו של הרבי זכרונו לברכה עד היום הזה – זה משה רייך". הסתכלתי עליו, על מראהו התמיר, על חיוכו הכובש ועל עיניו החודרות. נשביתי בקסמו.

כי זה היה משה האיש, אדם שלא הפסיק לחלום. לפעול. ולעשות. הוא לא נח. ממרומי שישים שנותיו המשיך לרוץ כמו צעיר ברוחו ורענן בגופו. בשנים האחרונות פתח והקים, ייסד והמציא מיזמים חדשנים ומקוריים בירושלים ובערד, בטבריה ובנתניה. הוא לא שקט על השמרים. הוא היה איש חי ורב פעלים. חי במובן המשמעותי של המילה. חי ומעניק לאחרים לחיות.

הוא פיזר נתן לאביונים ולמצוקים, ליבו הרחב לא יכול היה לעמוד מנגד כששמע צעקת דל, שוועת אביון. לא היו צריכים הרבה להתחנן בפניו. הוא הבין ונרתם.

והוא הנציח. הרבי זצוק"ל מצאנז היה הדבר היקר והקרוב לליבו. כל ימיו עד נשימתו האחרונה פעל להנצחת והאדרת שמו. רק לאחרונה השתתף באופן פעיל במיצג 'אסתיר פניי'. שעות רבות וכספים רבים שפך ופיזר להצלחת הפרויקט.

הוא חי כל ימיו את הרגעים הגדולים, השעות היקרות, הימים והשנים אותם חסה בצילו של השפע חיים. הוא זכר כל הגה, כל זיז, כל מילה ששמע מהרבי. תוכחותיו של הרבי כמו אמרותיו ליווהו ימים ארוכים.

הוא גם היה הראשון שהחל במפעל ההנצחה לדורות. הוא הביא בשנות ה-70 מכשיר 'טייפרקורדר' והניח על השולחן ליד הרבי בשיעורי חומש ורש"י. והרבי הסכים. כי רבי משה עשה הכול לשם שמיים ולכבוד בית צאנז שהיה יקר לליבו.

המפגשים בביתו, בחצרו, במרפסת ההדורה שהשקיפה על כל ירושלים, היו שעות של קורת רוח. ישבנו פגישות ליליות רבות עם רבי משה גליק מביטאון 'צאנז' כדי לממש את חזונו בכתיבת סיפור התקומה בפערנוואלד שלאחר השואה האיומה. סיפור שעדיין לא סופר והיה בגדר חלומו הגדול של רבי משה.

לא פעם פרס בפנינו את משאלתו שבכל בית ספר וסמינר יילמדו מתורותיו של הרבי ובכל בית בישראל יידעו על מסירות נפשו של הרבי בשנות השואה וסיפור התקומה. הוא היה חדור שליחות וכל מה שעשה עשה עד הסוף, בשלימות וללא סייג.

ארון הספרים שעיטר את חדרו היה עבורו טל של תחייה ומקור של השראה. בספרים רבים מתורותיו של הרבי היה שותף פעיל או גורם נסתר. הוא ידע מה הוא רוצה. הוא ביקש להנציח לכבד ולהוקיר, ולהמשיך את מפעלותיו של מורו ורבו.

בתוך כדי העשייה הגדולה, באמצע הפעילות הענפה, במרכז הגשמת הייעוד הגדול שלו – נדם ליבו הגדול, הלב שנמס בפני השני, הלב שלא הפסיק לחלום ולפעום. ולתת. ועתה, נדם הלב בל"ב בעומר.

חבל על דאבדין. מי ייתן לנו תמורתו.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!