צ'ולנט ממכונת ברד: דברים שרואים רק במירון

ל"ג בעומר, הר מירון. אווירה מחשמלת. אלפי אנשים... וכוווולם דרכו לי על הרגל! חלקם בכוונה וחלקם בטעות, חלקם ברכות וחלקם בגסות, חלקם בכפכפים וחלקם במגפיים, מה שבטוח - אף לא אחד מהם פספס את ההזדמנות המשמחת לקבע את כף רגלי המאותגרת ציפורנית, עמוק אל תוך האספלט הנוקשה. בעודי עומד שם, חנוק בינות לרבבות האנשים, תר אחר 'רוטל' של חמצן להחיות בו את נפשי, הפלגתי בזיכרוני כמה שעות אחורה לתחילת המסע.

חיכיתי בתור עם עוד אי אלו מאות אלפי אנשים, בחניון הדלוח והדולף של חברת "מזניקי עמך", לאוטובוס שייקח אותנו אל רבי שימון. לפני כן גמרתי אומר בליבי שהשנה הזו אני יושב על מקומי ויהי מה, ולכן ברגע שהבחנתי באוטובוס מופיע, נלחצתי חושים שלפתי את יד ימיני מכיס מקטורנו של הלה ואת רגל שמאלי מכד השמן של ההוא, נדחפתי אל פתח האוטובוס וצעדתי מעדנות אל עבר המושב המוכן לי מששת ימי המכירה המוקדמת והמוזלת.

דא עקא, שהמושב כבר היה מאוכלס בעשרת בני המנהיג של קבוצת ה'ננחים' הנלהבים, שעמדו על גג האוטובוס ורקדו כאילו נרדמה להם הרגל. "נו שוין", נאנחתי בקול ופניתי להסתופף בסתר המדרגות האחוריות. נעצתי אזניות באוזניי, ונתתי לחיליק פרנק והקלרינט להכניס אותי לאווירה.

הנהג שלנו איבד את הסבלנות ממש בתחילת הנסיעה. בהמשך הוא מצא אותה אותה מפוזרת ליד הפח, ובחמתו בערה בו - זרק אותה עלינו תוך נאצות נמרצות בשפת אמו רעולת הפנים. למרבה המזל אני מגמגם כמה משפטים בערבית מחסומים, אז התנדבתי להרגיע את רוחו הנסערת של האדון מחמוד.

החמאתי לו שהוא אכבר של נהג, או לטענתו, הזמנתי אותו להצמיח זנב ולהודות שהוא עכבר. כך או כך, הוא נרגע ואף נפתח אלינו, סיפר שמשפחתו מחזיקה בבעלותה את "דלתות מוחמדיה" שהיא חברה מאד מוכרת ומוחרת (עפ"ל), וידועה בכך שהיא מייצרת דלתות חסינות רעש, וזה טוב כי לפעמים בסוף היום בא לך לשבת בבית ולטבוח בשקט. הסכמתי אתו לחלוטין, רק תיקנתי אותו שאומרים לבשל לא לטבוח.

עצרנו עשר פעמים בדרך לתחזוקה שגרתית של הטבע, ועוד פעם לתחזוקה שוטפת של כיסיהם של טייקוני הדלק, ובסוף, לאחר נסיעה שהרגישה כמו נצח, הגענו סוף סוף אל 'עין זיתים' (ולא. לא יהיה משחק מילים על 'אין זיתים'. צר לי.) שם דיילים חייכנים של קוקה קולה ניסו לדחוף לנו משקה מוזר שנראה כמו קולה רק בלי טעם וסוכר. הסברתי להם, בחייכנות כמובן, שאין טעם לשכנע אותי לשתות את זה. הם כמובן לא הבינו את משחק המילים. לא נורא, היו לי יותר טובים.

המשכנו בנסיעה האטית והמרגיזה שמגדירה מחדש את המושג פקק. הנה הצעה ל'ווייז': עומסי תנועה בהם נעים, או יותר נכון לא נעים, במהירות, או יותר נכון - באטיות שבין 0 ל-5 קמ"ש, לא יסומנו באדום ארגמני, כדי שלא לטעת תקווה בלב נהגים אופטימיסטים מעצבנים שמצטרפים לפקק ומאריכים אותו, אלא ימחקו כליל מהמפה, כך שהנהגים יאלצו לנסוע בדרכים חלופיות, לשיקולך אורי לוין.

אחרית דבר, נואשתי מן ההזדחלות חסרת התוחלת. ביקשתי את סולחת הנהג, וירדתי מהאוטובוס על מנת לטפס רגלית אל הקבר. בדרך אל הפסגה נתקלתי בכמה פלאי עולם מופלאים שאפשר למצוא רק במירון בל"ג בעומר, כגון - ח"י רוטב צ'ולנט במכונת ברד למזיגה עצמית, איש השקעים שסחב גנרטור על הגב, ואפילו מפעיל תאים כימים שהציע את שירותיו לכל דורש.

וכאן חזרתי לנקודת ההתחלה, שם התייאשתי מהטיפוס המפרך ומהצפיפות המופרכת. החלטתי לעצום את עיני להרפות את כל גופי להתנתק מהעצמי שלי, ולחבור אל המטרה המקודשת המשותפת לכל הציבור בהילולא. הרפיתי אחיזה ונתתי להמון לשאת אותי במעלה ההר.

התעוררתי חבול ופצוע. שני אחים נחמנים הביטו בי, וחיברו אותי לאינפוזיית מיץ ענבים בעוד הם מנסים למכור לי קמע להגנה משרלטנים מוכרי קמעות מזויפים. דחיתי אותם בנימוס, ושאלתי אותם אם יוכלו להדריך אותי לציון. הגבוה מבניהם הרים גבה בתמיהה: "רבנו, אתה בתוך הציון. בעזרת ה' פתחנו חדר עזרה ראשונה מאחורי העזרת נשים".

מסקנה: כדאי הוא רבי שמעון לסמוך עליו בשעת הדחק.

ובנימה אישית: קיבלתי הרבה תגובות על שני הטורים הקודמים, חלקן מחמיאות ומעודדות וחלקן מעודדות ומחמיאות. אם יש אי מי מן הקוראים שמעוניין להביע את חוות דעתו, או שסתם מרגיש צורך לפרוק זה המייל שלי – [email protected]

היו שלום, רפי.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!