ביקורת מבית: הולכי הרכיל נכנסו לצלחתו של בנט בחטטנות וברוע

גרעין של אמת

במקום נאום פתיחת מושב, מלא וגדוש בקריאות ביניים וצעקות של חברי כנסת מהספסלים האחוריים, קיבלנו השבוע את נתניהו במופע יחיד נטול מפריעים. שוב נוכחנו בפעם המי יודע כמה שבתקופה הנוכחית של חיינו הלאומיים, העומד בראש הממשלה הוא ענק בין גמדים – כפי שהגדיר זאת משה ארנס לאחרונה.

"יש לנו מזל גדול שזהו ראש הממשלה שמכהן בתקופה כזאת", אמר אחד מראשי זרועות מערכת הביטחון לשר בקבינט בדרך לישיבה הדחופה שנערכה ביום שני, לא בירושלים בירת השגרירות האמריקאית, אלא במתחם הקריה בתל-אביב. למה שהוא מכנה מזל אנחנו קוראים סייעתא דשמיא.
הישיבה נערכה בקריה בתל-אביב כדי שהשרים יוכלו להיחשף בעיניהם, לא לקלסרים הריקים והדיסקים שהוצגו כתפאורה במסיבת העיתונאים, אלא לחומרים המסווגים שמאוחסנים בקריה בתל אביב ונשמרים ברמת המידור הגבוהה ביותר – קצת יותר מזו שהאיראנים הצליחו ליישם.

האמירה הזאת, משקפת את עמדותיהם של ראשי זרועות הביטחון שמאוחדים כולם בדעה כי נתניהו עושה את הצעדים הנכונים במלחמתו חסרת הפשרות בנוכחות האיראנית בסוריה. בניגוד לסבב הדיונים הקודם בנוגע לתקיפת אתרי הגרעין באיראן - כשנתניהו כראש ממשלה וברק כשר ביטחון מצאו עצמם בעמדה לעומתית מול ראשי מערכת הביטחון, הרי שהפעם נרשמת תמימות דעים של שרי הקבינט ובכירי מערכת הביטחון (למעט המפכ"ל, כנראה...). ביבי לטעמם, הוא האיש הנכון במקום הנכון.

ההתייצבות כמעט מקיר לקיר לצד נתניהו, מלמדת גם שהפרשנים שמנסים להציג את נתניהו כמי שממנף משבר צבאי לצרכים פוליטיים, הם לא יותר מהולכי רכיל שקולמוסיהם נוטפים רוע. מדובר באותם פרשנים שהסבירו לנו בשעתו כי נתניהו הולך לנאום בקונגרס עם הראש בקיר וכי התנגדותו להסכם המעצמות עם איראן היא פוליטית ולא מדינית.

אם ראשי זרועות הביטחון שכבר הוכיחו כי אינם מהססים לעמוד על דעתם, היו חושדים חשד קל שבקלים שביבי פועל ממקום ציני ולא כמי שחדור תודעה ציונית של הצלת המולדת, היינו רואים אותם, אחד אחד, קמים ומתנגדים. העובדה שהם מביעים תמיכה מלאה – מדברת בעד עצמה.

את שתי המטרות שהציג ביבי לשרים הוא השיג במסיבת העיתונאים יוצאת הדופן, שהפכה את המודיעין האיכותי שהושג לחומר הסברה ראשון במעלה. בראש ובראשונה כיוון נתניהו לצופה האדוק מכולם בערוצים האמריקאים שיושב ומזפזפ בחדר הסגלגל, הנשיא טראמפ. הרשתות האמריקאיות העבירו את מסיבת העיתונאים במלואה, ובסיומה פיצלו את המסכים כשהם מראים במקביל את הפודיום שהוצב על המדשאה בבית הלבן בהמתנה להודעתו של נשיא ארצות הברית. כשראש הממשלה סיים והנשיא החל לדבר, הוא סיפר שצפה זה עתה בנאומו של ראש-הממשלה הישראלי והשתכנע. תרחיש מעין זה נראה עד לפני שנתיים כמו מציאות מדומה. גם בעניין הזה, מסתבר, ביבי היה הראשון שזיהה.

החומרים שהוצגו, דרך השגתם ללא סיוע ארגוני ביון זרים, והצגתם בהופעה יוצאת דופן של ראש הממשלה הישראלי, מאפשרים לנשיא האמריקאי ללכת עד הסוף עם ביטול ההסכם, מבלי שיוצג כנשיא המזגזג ומבטל את ההבנות עליהן חתם קודמו. הפרשנים הלא מפרגנים האריכו להסביר כי בנתונים שהציג נתניהו אין די כדי ללמד שהאיראנים הפרו את ההסכם. כמוהם כהולכי הרכיל שנכנסו לצלחתו של השר בנט בעיצומה של השבת – בחטטנות ורוע שאין להם שיעור ומבלי להמתין ולבדוק מול הסועד מה העמיס על צלחתו ולאיזו מטרה.

בישיבת הקבינט הבהירו גורמי המודיעין כי לאיראנים אינטרס עליון לדבוק בהסכם ולהמשיך בעוד שבע שנים, שהן כהרף עין במונחי זמן היסטוריים, מאותה נקודה שבה עצרו את תכנית הגרעין הצבאית – שמסמכיה אופסנו בדיסקרטיות כדי שניתן יהיה לשלוף אותם ולסיים את המלאכה עם פקיעת ההסכם.

המסמכים אכן נשלפו, אך לא בתאריך המיועד וגם לא על ידי מי שהמאפסנים הועידו לו את המלאכה. נתניהו למעשה הוכיח ובזה גם התמקד בנאומו, כי האיראנים שיקרו כל העת כשטענו כי הם מפיקים גרעין לצרכי שלום, וכי כל הגורמים האחראים על הפרויקט הצבאי מטעמם נותרו בעמדות מכריעות, מוכנים ומזומנים להגיע לקו הסיום ברגע סיום ההסכם, בעוד קצת יותר מחמש שנים.

בניגוד ליחסיו עם אובמה, הרי שהפעם נתניהו לא התכוון ללחוץ על הנשיא האמריקאי בניסיון להביא לביטול ההסכם באמצעות הצגת חומרי המודיעין – אלא רק לחזקו תודעתית לדבוק בהחלטת הביטול שכבר נפלה. למעשה, נתניהו תפקד השבוע כשר ההסברה של הנשיא האמריקאי שמתגלה, חרף עילגותו, כביזנס-מן ממולח שיודע להתמודד עם הסוחרים הפרסים ואינו מתרשם כקודמו ממתק שפתיים ולשון חלקלקות.

המסר השני נועד לאוזני האיראנים. בערבו של יום בו הותקף, על פי פרסומים זרים, מצבור נשק של כ-200 טילים מדויקים על אדמת סוריה, אותת להם נתניהו כי יש להם עוד הרבה מה להפסיד, בטרם יתפתו להגיב.

לאוזניים ישראליות דומה היה שנתניהו כיוון רק בשולי הדברים, בהתאם לפיסת המלל בעברית שהותיר לסוף ההצגה. הקבינט הישראלי וזרועות הביטחון עסקו השבוע בנושאים יותר מדי רציניים מכדי שניתן יהיה להאשים את נתניהו בכך – שהוא משתמש בהם לצרכים זרים. נתניהו שנחשב עד היום לזהיר שבראשי ממשלות ישראל, יודע שעל הבמה הזאת של דעת הקהל הישראלית, ממילא אין לו מתחרים. מי כמוהו יודע כי שימוש בטקטיקה צבאית לצרכי אסטרטגיה פוליטית – הוא משחק מסוכן שעלול להביא ברגע אחד של חוסר אחריות, לשיטפון שישליך אל הסלעים גם את מדריך השבילים המיומן ביותר. בעניין הזה, מיותר להטיל ספק בכנות כוונותיו של ראש הממשלה, ומיותר גם לשאול האם יש לו אלטרנטיבה – יען כי אין.

השלום האשכנזי

"אין שני נביאים מתנבאים בסגנון אחד", למדונו חז"ל. כפי שתואר כאן בשבוע שעבר, הרי שההכרעה בנוגע להתמודדות בבית שמש, נפלה אחרי שרבני התנועה עלו למעונותיהם של מרן הגרי"ג אדלשטיין ומרן הגר"ח קנייבסקי, ליבנו את הדברים במשך שעה ארוכה והודיעו על ההכרעה ועל טעמיה. שלא במפתיע ולמרות הסגנון השונה, ההוראה הסופית הייתה זהה. שני גדולי ישראל בחרו בדרך המו"מ שתמיד צריכה לקדום להכרזת מלחמה. כמו שנאמר: כי תצור על עיר וקראת אליה לשלום. וכשדגל התורה רוצה להטיל מצור היא יודעת, ועוד איך יודעת, לעשות זאת.

וזה אומר שגדול השלום האשכנזי מזה הספרדי שעליו התבשרנו בשבוע שעבר. גדול במובן זה שנפלה החלטה זהה בשני הבתים וגדול במובן זה שהוא כולל בתוכו את כל היהדות החרדית שהייתה עלולה להיקלע למלחמת גוג ומגוג במקרה של התמודדות נפרדת בבית שמש.

ברוח מאמר חז"ל, הסגנון עד שניתנה ההנחיה הסופית הזהה - אכן היה שונה. ביום ראשון שעבר הייתה נטיית הלב הראשונית של מרן הגרי"ג אדלשטיין להתמודד על הראשות מטעם דגל התורה. בהנהגה הפוליטית של התנועה היו מי ששיערו כי יקבלו הנחיה להתמודד עצמאית, גם בבית מרן הגר"ח קנייבסקי, על סמך הדברים ששמעו ממנו בעבר.

אלא שמרן הגר"ח קנייבסקי ביקש מרבני דגל התורה על רקע הנתונים הפנים-עירוניים שהוצגו, להיכנס למו"מ לצרכי שלום מול ראש העיר המכהן, בטרם תכריז דגל התורה על הרצת מועמד מטעמה. כשהובאו השיקולים לפני מרן הגרי"ג אדלשטיין נחה דעתו לפעול בהתאם למתווה שהוצע בבית מרן הגר"ח ועשוי למנוע היקלעות למלחמת בחירות מיותרת בין ציבור היראים בבית שמש. בסופו של יום, השורה התחתונה של ההוראה שנשמעה בבית מרן הגרי"ג אדלשטיין, הייתה בדיוק זו שנפלה במעונו של מרן הגר"ח קנייבסקי: כניסה למו"מ עם אבוטבול כדי למנוע את גרירת העיר למחלוקת מיותרת.

בהתאם לדברים שלובנו מול רבני דגל התורה ונמסרו לנו מבית מרן הגר"ח הרי שהשאלה שהוצגה הייתה כפולה: האם על דגל התורה להתמודד מול ראש העיר המכהן, משה אבוטבול, ואם אכן עליה להתמודד, מי מבין נציגיה הוא הראוי להתמודד מטעמה.

התשובה הראשונה ייתרה את השאלה השנייה בנוגע להכרעה בין שני מועמדיה של דגל התורה. האמירה של מרן הגר"ח: "אז מה אם הוא ספרדי? הוא לא יכול להיות ראש עיר של כולם?" וההנחיה המשותפת לתמוך במועמד מש"ס חרף בכירותה של דגל התורה בעיר, עוד יכולה להתברר בעתיד ככזאת שתוסיף עוד מנדט ספרדי של בני תורה ליהדות התורה.

עניין אחד הוא לדבר בגנות האפליה ועניין אחר הוא כשדברים כאלה נשמעים מפי שני ה'מרנים' של דגל התורה שמנחים את דרכה ומורים לתמוך בראש העיר הספרדי. כשההוראה הזאת מגיעה אחרי שתי קדנציות רצופות שבהן הורה מרן הגראי"ל שטיינמן זצ"ל לתמוך במועמד הספרדי אבוטבול ללא תנאי, הרי שדווקא דגל תורה האליטיסטית יכולה לספק הוכחה לכך שמדובר במפלגה החרדית היחידה שהיא עיוורת צבעים. וכאן כבר לא מדובר באמירה מן השפה ולחוץ, אלא בהוראה מעשית שרואה את אור השמש – ויש לה אפקט שחורג בהרבה מגבולות העיר בית שמש.

שישים-ארבעים



בצד ההכרעה העדתית ולפיה אין עדיפות לאשכנזי על ספרדי, הנימוק השני נגע לדילמה שיעקב אשר הגדיר לפני כמה שבועות כדי.אנ.איי של תנועה פוליטית שמחויבת להציב מועמד מטעמה במקום בו היא יכולה לכבוש את ההנהגה. על כך השיב מרן הגר"ח כי "האם אפשר להבטיח שהוא ייבחר? אין ספק מוציא מידי ודאי. אם יש ראש עיר שיש לו יחס טוב לציבור בני התורה צריך לפנות אליו ולנהל משא ומתן ולדרוש שידאג לצרכי בני התורה".

בכל מה שנוגע לנימוק השני - לא העדתי אלא הפוליטי – וההכרעה ולפיה אין ספק מוציא מידי ודאי, צריך בנקודת הזמן הזאת ללכת אחורה בגלגל הזמן ולזכור שהייתה גם תקופה שבה הוודאות הייתה עם מועמד דגל התורה משה מונטג והספק היה עם משה אבוטבול. בהיבחן הסיבות שנמסרו לנו מבית מרן הגר"ח קנייבסקי, ייתכן מאוד שבסיטואציה שכזאת ההכרעה הייתה שונה.

אלו העובדות לאשורן: ביום שני י' תשרי התשע"ח, לפני למעלה מחצי שנה, ישבתי עם ראש עיריית בית שמש משה אבוטבול בלובי של מלון רמדה בירושלים – כדי לצפות במה שנדמה באותם רגעים כשקיעתה של השמש וסיום הקדנציה השנייה שלו כראש העיר. אבוטבול דיבר אז על כך שאם דגל התורה תצביע על משה מונטג כמועמדה לראשות העירייה, הוא יודיע על תמיכתו במונטג. יומיים לאחר מכן התפרסמה ההצעה בשם אומרה בכותרת הראשית של 'קו עיתונות' ודומה היה שהרכבת של אבוטבול מתחנת בית שמש, יצאה מהרציף.

ההערכה של אבוטבול באותו מועד לגבי תגובתה של דגל התורה הייתה כשל ליצמן בערב משא-ומתן ארצי: "שישים-ארבעים", הוא אמר והסביר: "אני מודע לכך שיש לפחות ארבעים אחוזים שדגל תרים את הכפפה ותיענה להצעה, אבל אם זה מה שיקרה אעמוד במילתי. אני מניח שאם דגל תגיד כן, הרי שההכרזה שלי על מונטג תגרום לכך שגם שאר הסיעות יתייצבו מאחוריו. אם ראש עיר מכהן אומר שהוא מוכן לשים את המפתחות ולראות במישהו אחר את מועמדו כראש העיר הבא, המשמעות תהיה שהקרב יסתיים לפני שהוא יתחיל".

אבוטבול הוא אדם שחביבותו אומנותו, אך מתחת לחזות נעימת הסבר מסתתר לו אחד משועלי הפוליטיקה המתוחכמים של היהדות החרדית. מי שהצליח לזכות בראשות העיר המורכבת והמגוונת בישראל שלוש פעמים – אחרי שבכהונה השנייה הוא זכה פעמיים, בבחירות חוזרות – הוא לא סתם עוד פוליטיקאי מקומי ששיחק לו מזלו, אלא שחקן פוליטי מדופלם.

אבוטבול הימר על כך שדגל התורה במצבה לא תהיה מסוגלת להכריע בין שני בניה – גרינברג ומונטג, ותתקשה להיענות לאתגר. "אני מעריך בסבירות של שישים אחוזים לפחות, שלמרות ההצעה המפתה, דגל התורה לא תחזיר תשובה. אם זה יקרה והם יתעכבו כמה שבועות בלי לתת תשובות ברורות, תהיה לי את מלוא הלגיטימציה לגבש חזית רחבה ולהתמודד על כהונה שלישית", טען.

ההחלטה של דגל התורה מסופ"ש שעבר להיכנס למו"מ עם אבוטבול היא ההחלטה הנכונה לעיר שבעת המלחמות שתתקשה להכיל עוד קרב – והפעם בתוך הנגמ"ש. אלא שאי אפשר לשכוח כי בקונסטלציה אחרת ואם דגל התורה הייתה מרימה את הכפפה שזרק לעברה אבוטבול לפני קצת יותר מחצי שנה, הסיטואציה היום הייתה אמורה להיות הפוכה מזו שהובאה לפני גדולי ישראל עם ודאות כמעט מוחלטת לניצחון של מועמד דגל התורה.

במקרה שכזה, לא אבוטבול אלא מונטג היה מתייצב על קו הזינוק אחרי שגיבש סביבו את כל העדות והחוגים מש"ס, משלומי אמונים ומהליכוד. המו"מ עם שאר חלקי אגודת ישראל אמור היה להיות מהנה ופשוט יותר מטיול קליל לרמת בית שמש ט"ז להוצאת היתר חפירה. המסקנה היא אפוא שאם לפני חצי שנה ההנהגה הפוליטית הייתה מתנהלת אחרת, דגל התורה הייתה אמורה לכבוש את העיר בצעידה ענוגה כשל בנות ירושלים.

על הצעדים שנקטה דגל התורה והביאוה עד הלום אפשר להתבונן גם אחרת. בקדנציה הנוכחית מחזיקה דגל התורה בתפקיד החשוב ביותר בתחום המוניציפאלי של תכנון ובניית אלפי יחידות דיור לציבור החרדי. מיותר להרחיב בנוגע לדומיננטיות שיש לאחיזה בהגה הדחפורים, על זהות הנאחזים בקרקע. די בבחינת הזהות הקהילתית של המצטרפים החדשים לפנקס הבוחרים של בית שמש כדי ללמד כי מונטג אומנם פעל כשלוח ציבור של כלל ישראל, אך הנוסח שבו בחר לשאת את תפילתו היה אשכנזי-ליטאי.

אם דגל התורה הייתה מקבלת את ראשות העירייה על מגש של כסף, היא הייתה מחויבת למסור את התפקיד הקריטי הזה לאחרים. שלא לדבר על כך שהייתה מאבדת בנוסף גם את הסגן בשכר מטעמה. אם מנטרלים לרגע את החשיבות הממלכתית-פוליטית של הטייטל 'ראש העיר', ובפרט בכל הנוגע לנוכחות בטקסי יום העצמאות וימי הזיכרון, הרי שהוודאות האמיתית היא שמירה על המצב הנוכחי, כשדגל התורה אוחזת בתפקידי המפתח בעירייה. בפלפול ליטאי מעמיק, ניתן להסביר אפוא שהוודאות אותה נתבקשו רבני דגל לשמר – היא לא בהגדרת התפקיד, אלא במהות. מאמר עיוני מפולפל בנושא, עוד יפורסם מן הסתם לקראת הבחירות לקדנציה הרביעית, בכרך ב' של הספר התורני 'תורת משה' - פרי עטו של ראש העירייה.

אש ידידותית

תגובתה המהירה של לשכת הרב שחיזק את המשפחות ושוחח עם רבני הישיבה, העלתה צל של חשש מגזרי מכך שחובשי כיפות – נספו באסון השיטפון. צל החשש לא הפך לצל של חיוך כשהתבררו ממדי האסון וגם חשבון הנפש הפנימי הנוהג לחשב מי מהנספים לנו ומי לאחינו גלויי הראש – פסח הפעם על השיח המגזרי. ממדי האסון ותחושת האבל שלא פסחה על אף מגזר, הביאו להפלת כל הסכרים. נהרות הדמעות, התערבו בנחלי השיטפונות.

את התחושה הזאת, של שליחת ילדים למסעות פה ושם בארץ ישראל, מבלי שההורים יודעים מיהו הגורם שנותן דין וחשבון – מכירים אלפים רבים של הורים חרדים לבחורי ישיבות. תמונות החילוץ השבות וחוזרות על עצמן כמעט מדי בין הזמנים, ולעיתים כאובות גם בעיצומו של הזמן – הפכו לחלק משגרת היום של יחידות החילוץ, בערבה ובגליל, בנגב ובגולן. ארץ ישראל נקנית בייסורי הסיורים.

אלא שדומה כי אין חשש השווה בעוצמתו לזה שמקונן בליבותיהם של הורים השולחים את ילדיהם בהסעות המוניות – להילולת הרשב"י במירון. סיפורי הגבורה של הנערים השבים לבתיהם ולישיבותיהם – על הדחק והצפיפות, על המירפוק הבלתי פוסק כל הדרך לציון ולגימות הח"י רוטל רגע לפני עילפון, מדירים שינה מדי שנה מעיניהם של אלפי הורים לנערים וגם לנערות – שנוסעים בהפרדה מלאה כמנהג השופט ברק, כל הדרך למירון. בהיעדר ארגון נכון – התמונות מפסטיבל ערד עלולות חלילה להצפין למירון שבגליל.

עם הקמת הממשלה – ישבנו לשיחה מעניינת עם ח"כ יצחק כהן, שמונה בפעם השלישית לתפקיד סגן שר האוצר וברזומה שלו שתי קדנציות מרוחקות זו מזו, כשר דתות. את התיאור החרד מפני אסון שעלול להתרחש במירון, העלה כהן בפנינו כשנשאל מה הם היעדים שהוא מציב לעצמו במסגרת תפקידו נטול הסמכויות הרשמיות.

בתוך ים המטרות – אלו שהושגו עד כה כמו הסדרת תקציב הרשתות והישיבות ואלה שנותרו על המדף כמו ביטוח האברכים, סימן כהן יעד נוסף של הסדרת ההילולא במירון. הוא דיבר בעיניים בורקות כשל איש מירון ח"כ מנחם לייזר מוזס, אך במילים ישראליות שיכולות לדבר גם ללבו של פקיד אוצר משמים - על האירוע התרבותי הגדול בישראל ועל רבבות הצעירים העולים אליו מדי שנה בשנה, במספרים גדלים והולכים. "הגופים שמטפלים בהילולא חייבים להיערך לתוכנית רב שנתית. אירוע בסדר גודל כזה מצריך מחשבה מראש לא של חודש, אלא של שנה לפחות", גרס איציק כהן ודיבר על יעד של הכפלת התקצוב, בצד שיפור התשתיות.

סגן שר בהגדרה, סמוך על שולחנו של השר הממונה. ברצותו של השר, יפרח הסגן כתמר, ובאי-רצותו ינבול כמו פרח צמא למים בעציץ נקוב בשנת השמיטה. כהן בניגוד לאחרים, הוא מהזן של הסגנים היודעים למצוא נתיבות ללבו של השר. בכחלון, הוא זיהה למן הרגע הראשון שותף רעיוני ולא רק מעשי. שר האוצר שרואה בצדיק רבי דוד אבוחצירא מנהריה את מנהיגו הרוחני, לא זקוק לחברי כנסת ועסקנים אשכנזיים שיספרו לו על גבורות הרשב"י פועל הישועות. כבן העדה הטריפוליטאית, הוא ינק מילדות את סיפורי הצדיקים. כשסגנו שבא מאותה עדה החל לדבר עמו על הצורך בהקצאת תקציבים לאתר העלייה לרגל של הרשב"י – כחלון הבהיר שהוא מתכוון להיות שותף פעיל, כעולה לרגל ששם פעמיו למקום, לא פעם ולא פעמיים.

אי אפשר לזלזל בנחישותו של כחלון להפנות משאבים ליעדים שהוא חפץ ביקרם. בצד המהלכים שהוא נוקט, ונותנים את אותותיהם לאחרונה (בשוק מחירי הדיור ולאו דווקא במרקט הסקרים) האיש נהנה לחלק מתנות כמו סלולריים בהנחה, מסכים בהוזלה ועוד שאר תופינים ושעשועים להמונים. כהן הצביע על שותף שווה כוח שמוכן לתת משלו, ומדובר כמובן בשר הפריפריה הנגב והגליל. "הרב דרעי דאג לשפוך כסף מהמשרדים שתחת ידי ש"ס, ממשרד הדתות וממשרד הנגב והגליל כתקציב ייעודי לתשתיות קבע ולהרחבת הכביש לאתר המתויר ביותר בגליל. השותפות הזאת, במעשים ולא בדיבורים, אפשרה לנו לגייס גם את אנשי האוצר ולהסביר להם שיהיה פה שוויון בנטל, גם בנטל התקציבי".

מראה כהן

את איציק כהן תפסנו בשלישי שעבר, על מרפסת הציון – אליו הוא לא יכול להיכנס מתוקף עדת הכהנים אליה הוא משתייך. ביחד עם איש מירון האשכנזי ח"כ מנחם לייזר מוזס, הוא סייר באתר עם הגורמים האחראיים מכל המשרדים – ביקור אחרון לקראת הל"ג, אך לא ראשון.
"כדי להגיע מוכנים לל"ג בעומר צריך לשבת עם אגף התקציבים מתחילת השנה, וגם עם המשטרה ואנשי התחבורה. אני מלווה את התהליך מזה חודשים רבים", אומר כהן ומסביר מדוע, "זהו אירוע שמצריך ליווי מתחילת הדרך ומחייב כובד ראש ורצינות כדי שהכל יעבור בשלום ללא נפגעים חלילה". אחרי מאורעות השבוע שעבר, אין צורך להכביר מילים ולהאריך בהסברים.

נכונות תמיד יש, אבל בסוף צריך להכניס יד לכיס ולשפוך ים של תקציבים כדי שאירוע כזה יעבור בשלום. מאיפה מביאים את הכסף? שאלתי.

"קודם כל מביאים", השיב כהן, "ובשלוש השנים של הממשלה הזאת לא רק הבאנו, אלא כמעט הכפלנו את התקציבים. מעבר להגדלת התקציב הייעודי לאירוע עצמו, יש הרבה השקעות בתשתיות קבע כדי להתמודד עם הכלה של הציבור ההולך וגדל. רבי שמעון מזמין אליו כל שנה יותר ויותר אנשים".
כהן כדרכו מדבר במספרים: "ב-2015 התקציב הייעודי לל"ג בעומר עמד על 9,264,000, ב-2016 הוא עמד על 12,800,00 ב-2017 וב-2018 התקציב כבר הגיע ל-15,800,00 שקלים. אתה רואה שהתקציב הולך וגדל יחד עם הגידול בלי עין הרע במספר המתפללים שפוקדים את הציון. מיליוני אנשים מגיעים לכאן במשך כל ימות השנה, ורק באירוע עצמו, בנקודת זמן אחת של יממה, מתכנסים כחצי מיליון איש".

כשאתה מדבר עם פקידי האוצר על כסף, אתה מדבר אחרת מחבריך, ככה שהם יבינו. שמעתי אותך באחת הישיבות עם אנשי האוצר, מגדיר את הציון כמקום הכי מתויר בישראל אחרי הכותל המערבי. האם שיח כזה, של הנגשת צרכים לא בנהי ובכי אלא בהסברה, אכן פועל את פעולתו, כי התרגלנו לשמוע מחברי הכנסת שכסף מהאוצר – משיגים רק בכוח? שאלתי.

"למה בכוח כשאפשר במוח", השיב כהן, "במקרה הזה פעלנו בחכמה. האוצר מכיר בהוצאות אמיתיות ואנחנו פשוט מציגים את האמת והעובדות כפי שהן. זהו המקום הכי מתויר ואירוע ההילולא הוא האירוע מספר אחד בישראל מבחינה כמותית ומבחינת עוצמת האירוע. כשאתה יושב ומסביר את החשיבות מבחינת שמירה על בטיחות המשתתפים, הכשרת צוות בטיחות והצלה מתאים, הכשרת שטחי גישה להמונים, חשמל, תאורה, תחבורה, בקרה ותברואה – אתה מגלה שיש עם מי לדבר.

"כשלזה מתווסף גם שיתוף פעולה תקציבי ממשרד שנמצא באחריות חרדית, יש לזה אפקט גדול יותר. היינו פה בסיור עם השר דרעי, עם פקידי האוצר, עם מנהל האתר הרב ישראל דרעי ששזוף לא משהות בחוף הים אלא משהות בלתי פוסקת ברחבת הציון. במקרים כאלה אני אומר לאנשים שמסתפקים אם לתקצב או לא – טוב מראה עיניים. בואו ותראו לאיזו רחבה קטנה מתכנס ציבור גדול כזה ותבינו כמה צריך להשקיע".

בפרספקטיבה של למעלה מעשרים שנה מהיום שבו התחלת ללוות את תהליך ההיערכות כשר הדתות, מה התשנה מבחינת תשתיות? שאלתי.

"הכל השתנה", משיב סגן השר, "הכבישים והתחבורה השתנו לחלוטין, הכניסות ויציאות החירום השתנו וגם ההשקעות בתוך האתר. בכל שנה יש השקעה נוספת בתשתיות קבע. מספר העולים לציון השתנה וגם השיח שלנו מול הגורמים המתקצבים השתנה. אנחנו לא באים כעניים בפתח אלא כציבור שדורש לקבל את התשתית המתאימה לאירוע התרבותי והיהודי הגדול בישראל. התקציב הולך ועולה למטרות האלה – ובשנים הבאות יגדל עוד יותר. הרי רבי שמעון יזמין בשנה הבאה עוד יותר אנשים והפן הרוחני הרי נותר אך ורק בין כל אחד מהעולים לרגל לבין רבי שמעון. התפקיד שלנו כנציגי ציבור הוא לדאוג לכך שהצרכים הגשמיים יספקו את החוגגים".

כדאי הוא רבי שמעון לסמוך עליו בשעת הדחק – ועל הפועלים בעת הזאת מן הסתם תבוא ברכה. שיהיה לכולנו ל"ג שמח, ובנוגע לנפשות הפועלות, נמתין עד שיכבו המדורות, ונבחן אותם בהתאם לתוצאות.

הטור המלא מתפרסם במדור 'בית ספר לפוליטיקה' ב'קו עיתונות'.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!