המוזיקה שכבשה את העולם: מהאפיפיור ועד חצרות האדמו"רים

בכתבה הקודמת הוזכר בקצרה כיצד חדרה מוזיקת ה'אקפלה' למוזיקה החסידית. במאמר הזה אני רוצה להיכנס מעט עמוק יותר לתוך ההיסטוריה.

בחורבן בית המקדש, אבדה לנו המוזיקה המקורית שלנו, ונשארו שרידים בטעמי התנ"ך ובניגוני התפילה. לאחר אבדן המרכז הרוחני והלאומי שלנו - בית המקדש, עברה עבודת ה' לבתי המקדש מעט, בתי הכנסיות.

כיוון שהמוזיקה המקורית העתיקה אבדה לנו, אפשר לראות שהמוזיקה בבית הכנסת התפתחה, במקביל להתפתחות המוזיקה הכללית. ההתפתחות ההרמונית הייתה יותר באירופה מאשר במזרח, שם התפתחה יותר ויותר המלודיה עצמה, והגיעה לווירטואוזיות נהדרת, גם כאן, במקביל להתפתחות המוזיקה המזרחית. כידוע, יוצרי המוזיקה המזרחית או המוזיקה הערבית השקיעו יותר בפיתוח המלודיה עצמה, ופחות בהרמוניה, הייחודית יותר למוזיקה המערבית.

במאות הראשונות לפני הספירה נוצרית, בתקופה המקבילה לתקופת האמוראים והסבוראים, לא היה סידור תפילה אחיד ומסודר. היו מספר תפילות בסיס, כמו 'קריאת שמע' ותפילת העמידה, אך שאר התפילות היו נתונות לפי רצון אנשי בית הכנסת, אם כי הייתה אחידות מסוימת, שנשתמרה מבית המקדש, גם בתפילות וגם בניגונים.





בתקופת הגאונים, במאה התשיעית לספי"נ, הוסדר סידור התפילה. הראשון היה רב נטוראי גאון, שסידר את סדר מאה הברכות, ולאחריו רב עמרם גאון, שסידר את סידור התפילה שנתקבל בתפוצות ישראל. רב עמרם גאון סידר בסדר קבוע וברור את התפילות שהיו ידועות בזמנו, ולא חידש או הוסיף. יחד עם סידור התפילה, התפשט גם הנוסח המוזיקלי שהיה די אחיד, והיה ברובו מבוסס על שרידי הניגונים מבית המקדש.

המוזיקולוג הגדול אברהם צבי אידלסון, מצא במחקרו יסודות מוזיקליים דומים, הן בנוסח הניגון של האשכנזים והן של עדות המזרח ותימן. אחד המקורות הידועים לבסיס זה, הם טעמי התנ"ך. המוזיקה, הייתה ווקאלית בלבד. טראומת החורבן עדיין הייתה טרייה, והאיסור על כלי נגינה, היה בשיא תוקפו. כבר אז היו חזנים מומחים, שהוסיפו את הקישוטים הווירטואוזיים שלהם על הנוסח הפשוט. יש תשובות מכמה גאונים, המתלוננים על החזנים שמוסיפים קישוטים, ופחות משקיעים בתפילה, עד כדי כך שהיו מקומות שהיה איסור לתת לחזן מומחה לעמוד לפני העמוד.

תהליכים אלה מקבילים לתהליכים שעברה המוזיקה הליטורגית הנוצרית: עד המאה השישית, לא היה סדר אחיד לתיפלות ולמוזיקה, אם כי המוזיקה הייתה ווקאלית בלבד. הנוצרים הראשונים ראו פחיתות כבוד לנגן בבתי התיפלה עם כלי נגינה. שורשי המוזיקה הנוצרית, היו - המוזיקה היוונית והמוזיקה היהודית בבית המקדש. הנוצרים הראשונים שרו מנגינות של לוויים, מלבד מה שהם ראו את עצמם כיהודים או כיורשי עם ישראל, הייתה להם מטרה, לסחוף אחריהם יהודים.

במאה השישית, האפיפיור גרגוריוס הראשון, ביצע סדר כולל בפולחן הנוצרי, בין הדברים שהוא סידר, היה ספר המזמורים הנוצרי הראשון, ובנוסף, הוא גם סידר את המוזיקה. הסדר הזה נתקבל עד מהרה ברחבי העולם הנוצרי, ויצר אחידות פולחנית, וכך נוצרה המוזיקה הווקאלית הנקראת: א קפלה, באיטלקית: בסגנון כנסייתי. ובלטינית: בסגנון קפלה. קפלה, הוא חדר תיפלה אישי.

בתקופה ההיא, הושקעו מאמצים יותר בפיתוח המלודיה עצמה, וההתייחסות להרמוניה - לא הייתה קיימת. נוצרו מספר סגנונות שירה, מזמר יחיד ועד מקהלה ל-4 קולות. סגנון אחד, היה הפשוט: שירה בארבע קולות במרווחים של אוקטבה - טנור ראשון טנור שני בריטון ובס. הזמרים שרו ב'אוני-סונו', כלומר אותה מנגינה בדיוק, באותו טון.

רצף מוזיקה ווקאלית. עריכה: יעקב בלוך.

סגנון נוסף - פיתח מוטיבים מורכבים על מילים ארוכות או בסיומי קטע או מזמור. אמנם חלק מהאפיפיורים התנגדו התנגדות נמרצת למוטיבים מורכבים כאלה, אך זה לא היה ניתן לעצירה. כיום ידועות השפעות הדדיות, בין סגנון א קפלה לבין השירה בבתי הכנסת, ונמצאו מוטיבים מהזמרה הגרגוריאנית, במקומות מסוימים בניגוני התפילה. הסברה המקובלת על המוזיקולוגים, שהיהודים לא חשדו לקחת מוטיבים מסוימים מהנוצרים, כי היו חלקים רבים במוזיקה הנוצרית, שתאמו למוזיקה המוכרת.

השפעות הדדיות נמצאו, גם בתקופות הבאות: בתקופת הטרובדורים, הטרוברים והמינזנגרים, נמצאו השפעות על ניגוני התפילה. יתרה מזאת, נגנים ומוזיקאים יהודים היו חלק מאותם זמרים. אחד הניסיונות המעניינים, נעשה בידי שלמה מן האדומים או בשמו האיטלקי, סלומונה רוסי. שלמה היה כנר מפורסם ומלחין ידוע בתקופת הרנסנס. שלמה הלחין את קטעי התפילה, בלחנים חדשים, שהיו על בסיס המוזיקה דאז, ומנותקת לגמרי מהנוסח המוזיקלי העתיק. ניסיון זה לא צלח, ולא התקבל בבתי הכנסיות.

נקודת זמן נוספת, חשובה מאוד, היא במאה ה14. המהרי"ל, שהיה חזן מקצועי ובקי בנוסח העתיק, החל מסע ברחבי גרמניה דאז, ונלחם בחזנים שהכניסו יצירות נוצריות לתוך התפילה. המהרי"ל, ניקה את הנוסח, לפחות מרוב ההשפעות הזרות, והעמידו על מכונו. אז נוצר בעצם מה שהחזנים מכנים: 'נוסח מסיני'.





במאה ה-18, תחילת החזנות החדשה והמתועדת, הייתה השפעה רבה מאוד מסגנון המוזיקה הקלאסית, ושאחריה. מהאופרות הגדולות, בעיקר, מהאריות האופראיות, ומהאוריטריות ועוד. וכך התפתחה החזנות המוכרת לנו, על שלל סגנונותיה. במקביל, התפתח סגנון מוזיקלי ייחודי - ניגוני החסידים, ואף ניגוני הישיבות. ניגונים אלה, נלקחו והושפעו, מהמקומות בהם גרו. זאת יש לציין, אמנם חלק מהניגונים הועתקו מהגויים. אך רוב הניגונים שהולחנו על ידי החסידים או בני הישיבות, אפשר למצוא בהם, יסודות עתיקים מקוריים.

נקודה זו, בולטת יותר בסגנון נוסף שהתפתח: סגנון הכליזמרים. נתון מעניין - המוזיקה הצוענית התגבשה במאה ה-18, והיו נגנים יהודים מוכרים, שהיה להם חלק לא מבוטל בגיבוש המוזיקה הצוענית. לדעתי, מה שהשפיע באופן גורף, על המוזיקה החסידית היום, הם החזנות החדשה - ניגוני החסידים ובני הישיבות, ומוזיקת הכליזמרים. מצאתי לא מעט מוטיבים, הנמצאים בחזנות החדשה, ובניגוני החסידים ובני הישיבות, והכליזמרים.

נכון לכתיבת המאמר הזה, מצאתי מוטיב אחד, שאף נמצא בכמה מהשרידים של המוזיקה העתיקה שלנו. המוטיב הזה עובר כחוט השני, כמעט לכל ההיסטוריה המוזיקלית היהודית הידועה לנו. המוטיב הוא: רבע מנוקד ואחריו שמינית, או הפוך או שמינית מנוקדת ואחריה חלקי 16.

לסיום - חשוב ללמוד ולחקור ככל האפשר את העבר ההיסטורי המוזיקלי שלנו, גם כדי שנלמד ונדע. וגם על מנת שנוכל להמשיך ביתר שאת ליצור מוזיקה שהיא שלנו. עם ישראל, לאורך ההיסטוריה, לא היסס לקחת מוטיבים ורעיונות מוזיקליים מעמים אחרים, אך תמיד הפכנו את הרעיונות האלה לשלנו, למוזיקה יהודית. ניסיונות שהיו להטמיע סגנונות ורעיונות מעמים אחרים בשלמותם - לא צלחו, רק כשהם הפכו לרעיון יהודי.

ומהי מוזיקה יהודית? הגדיר זאת אחד מגדולי המוזיקאים: מוזיקה שעושים יהודים בשביל יהודים, וכששומעים אותה - שומעים יהודים. וזה יכול להיות רק אם לא נזנח את המקורות שלנו, אלא ניצור מתוכם.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!