בני זוג? הנה שפה שכדאי לכם להכיר

עיקר ייחודו של האדם הוא ביכולת לתקשר, לשוחח ולדבר. ביכולת זו טמונות אפשרויות בלתי נדלות לפיתוח קשר מרומם של חיבור וקירוב, אם רק ישכילו בני הזוג לשוחח בשפת הלב.

שפת הלב היא תקשורת רגשית, אשר טומנת בחובה עומקים המשתמעים מתוך המילים הנאמרות.

הייחודיות שבשפת הלב היא בכך שניתן לא רק לשמוע אותה אלא גם להרגיש אותה.

על מנת להדגיש את ההבדלים בין הנאמר לבין המשתמע מכך, מקובל לספר על בעל החוזר לביתו ושואל לשלום אשתו. האשה משיבה: "יש לי כאב ראש", והבעל עונה: "קחי אקמול".

עד כמה שהתרחיש פשוט, קצר ואולי מוכר, הוא מבליט בעיה זוגית נפוצה של חוסר בתקשורת רגשית: הלב אינו מדבר בשפתו שלו, אלא בשפת השכל. האשה אמרה את האמת הפשוטה: "כואב לי הראש", אך בליבה היה מסר אחר, מקביל אך סמוי, יתכן שגם סמוי ממנה עצמה: "תן לי תשומת לב. גרום לי להרגיש טוב יותר."

הבעל לא שמע את המחשבות האלה, ולכן הגיב בפשטות למילים שנאמרו בפועל. כתוצאה מהצעתו המעשית התאכזבה אשתו, אך לא אמרה דבר. כמה חבל שהיא לא העיזה להביע את אשר היא מרגישה, ולבקש עידוד וחום. במקום לציין את כאבה, הייתה יכולה לומר: "אני מרגישה קצת ירודה, והייתי רוצה קצת עידוד, מילה טובה, תמיכה חברית". לשמע מילים מדויקות אלה, יוכל הבעל להבין מה נדרש ממנו, ולרוב יסכים להעניק תמיכה לאשתו כמיטב יכולתו.

מדוע אם כן, התקשורת הרגשית כה סמויה, הן מן הצד המשמיע והן מן הצד השומע?

הרי ברור לעומד מן הצד שליקוי זה בתקשורת גורם לבעיות בהבנה בין בני הזוג. ללא תקשורת רגשית גלויה, אנחנו נתקלים בקצרים ופגיעות, עד כדי מריבות. מדוע אם כן לא נאמר את אשר בלבבנו? והתשובה היא, כי לא למדנו כיצד מנסחים תקשורת רגשית. לא ניתנה לנו דוגמה אישית בבית, לא בבית הספר ולא בסמינר או בישיבה.

השפה שבה לימדו אותנו, היא שפת השכל, ולא שפת הלב. שפת השכל מתייחסת לעובדות ומחשבות מופשטות, אך לא לרגשות. על כן, למרות שהתפתחנו ברמת הידע והדיבור, נותרנו בורים בתחום שפת הלב.

התורה מצווה עלינו ללא הרף: "ואהבת לרעך כמוך", "ואהבת את ה' אלוקיך", "עבדו את ה' בשמחה" ועוד מצוות רבות הקשורות לרגשות. אחת מהן, מצוות שלום בית, תלויה ברגש של אחווה ורעות בין בני הזוג. אי הבנה של שפת הלב, עשויה לבוא לידי ביטוי כואב בשגרה היומיומית והשוחקת של חיי בני הזוג, שכן כשנעדר שלום בית - הרי מדובר במריבות חוזרות ונשנות אשר בשורשם מונח הקושי להביע רגשות.

כשנלמד להביע בדרך ארץ את רגשות הלב, נגלה שהשכינה חוזרת לדור בבית, שכן השלום חוזר למקומו.כדי לדבר בשפת הלב נשאל: "מה אתה מרגיש?" או "מה את מרגישה?". כשאנחנו לבד, נשאל את עצמנו: "מה אני מרגיש/ה"?

כאשר מדברים על אירוע שהתרחש, נשאל: "מה הרגשת?". השאלה עצמה גורמת להתרחבות הלב, ומעמיקה את הקשרים אף כשאינה נענית בתשובה הולמת.

זאת ראשית ההבנה באומנות שפת הלב. החלק הבא הוא, כמובן, התשובה לאותה שאלת רגש. על השאלה "מה את מרגישה", נענה במילה אחת לכל רגש. לדוגמה, נניח שהבעל שואל את אשתו לאחר שסיפרה שיש לה כאב ראש, "מה את מרגישה", והיא עונה "אני מרגישה שאני כבר לא יכולה יותר..." - עליו להגיב: "המחשבה שבמוחך היא שאת לא יכולה יותר, אבל מה ההרגשה שהיא עושה לך"?. כעת תענה האישה: "ייאוש", "כאב" או "כעס", "צער" או "תסכול" וכיוצא בהם.

ניתן גם למנות מספר רגשות בזה אחר זה. עצם התעניינות הבעל, והבנתו את רגשותיה של אשתו – עשויה לעיתים לספק את כל מה שהיא צריכה, ולעיתים הבנתו של הבעל תסייע לו גם להעניק לה את צרכיה, ושניהם יצאו נשכרים.

דוגמא נוספת: האישה יכולה לשאול את בעלה, החוזר הביתה בארשת פנים רצינית: "מה אתה מרגיש?". אם הוא יענה: "אני חש שאני צריך לנוח", היא תגיב: "כן, אתה צריך לנוח וזו מחשבה, אבל מה ההרגשה שלך כעת?". בשלב זה הוא יענה: "עייף", "סחוט" או "כבד", וכן הלאה. היא תשמע את רגשותיו, תתן להם לגיטימציה ותוקף ותבין אותו. גם מבלי להציע שום פתרון, הבעל ירגיש מובן והיא תבין את סיבת היותו רציני.

שפת הלב. צילום: pixabay

כאשר בני זוג מתרגלים את שפת הלב בחיי היום יום, יוכלו הם להשתמש בה לתועלת אפילו בזמנים קשים, כבר בתחילת המריבה.

לצורך העניין, אם אחד מבני הזוג פונה לזולתו ושואל: "אז מה אתה מרגיש עכשיו" או "מה את מרגישה עכשיו", יקרה דבר מעניין: ההתנצחות עשויה, במידה רבה, להתפוגג, ועוצמת התסכול והכעס תרד פלאים. זאת מאחר ושורש המריבה אינו בתוכן שעליו מתווכחים השניים, אלא בכאב הרגשי שבתוך שני הלבבות. כל צד מרגיש תסכול וכעס, ודוחה בעומק הלב את טענות הצד השני. כל אותם רגשות אכן מסתתרים מאחורי התוכן שעליו מתווכחים, אך בכל זאת, המסר הסמוי יבוא לידי ביטוי בטון הדיבור וסגנונו, ובכך תחריף המחלוקת.

דוגמא למסרים סמויים בעת מריבה היא: "את לא תגידי לי מה לעשות, מספיק קשה לי", "אתה מתנהג כאילו לא אכפת לך" או "למה אתה מאכזב אותי שוב?". אלו סוגי המחשבות שעוברות במקביל בסף ההכרה של בני הזוג בזמן המריבה. כל מחשבה כזו יוצרת רגש שלילי אחד או יותר, כגון כעס, כאב, צער, ייאוש, תסכול, דיכאון, שנאה ועוד.

גיבורים וחכמים הם בני הזוג המסוגלים להסיח דעתם מתוכן הוויכוח, לשאול את עצמם בכנות: "מה אני מרגיש כעת?", ולענות בכנות ובמילה אחת לכל רגש. ההידרדרות במצב הזוגי תיעצר לפתע, ובמידה מסוימת אף יתפוגגו הכעסים והכאבים. "דאגה בלב איש ישיחנה" – כתב שלמה המלך, ובכך הדגיש שהשיחה מועילה להפחית את הדאגה שבלב, לא זו שבשכל. זאת משום שדווקא בחשיפת רגשות הלב, בני הזוג נהפכים להיות כנים ואמתיים זה עם זו. כאשר הם מגלים את רגשותיהם, הטובים והרעים, הם יוצרים חיבור והקשר הולך ומתעמק. המחיצות שהפרידו ביניהם הולכות ונעלמות, כי הן נבנו ממחשבות ורגשות שלא דיברו עליהן. כעת, כאשר הם מסוגלים לומר, למשל, "כואב לי" - הם יוכלו גם לגלות את המחשבה שיוצרת את הכאב, כגון "אני מאמינה למחשבה שלא אכפת לך ממני".

באופן מעניין, נקראו בצלאל ועוזריו בבואם לבנות את המשכן "חכמי לב". גם אנחנו מצווים להשתמש בחוכמת הלב, כאשר אנו ניגשים לבנייה הקדושה של הבית היהודי, שעליו נאמר "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם".

עבודה קדושה זו היא רכישת אומנות הדיבור שבו משולבים רגש עם אמונה ושכל. שפת הלב - היא אדני המשכן של הבית הפרטי שלנו. "כי חם לבי בקרבי, בהגיגי תבער אש, דברתי בלשוני".


אורלי סמירה - יועצת זוגית, פסיכותרפיסטית

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!