שקט! חכו לפחות עד שהגופות יתקררו

יום שישי קפצתי לביקור הורים קצר. את אמא פגשתי צמודה למקלט רדיו ובידה סידור - מראה די אופייני. היא כה שמחה שהפתעתי, יחד עם זאת התקשתה להנמיך את הקולות שבקעו מעל גלי האתר.

"אני מוצאת את עצמי רוצה להאזין לכל מילה", היא כמו התנצלה באוזניי. "מאתמול אני לא בן אדם. לא מצליחה להירגע מהאסון הזה". וכך שוחחנו בכאב על המצב ועל שיטפונות וכו'.

הסכר אצלה גם נפתח והיא סיפרה כי בעודה ילדה, יצאו בני כיתתה לטיול בנחל צין במזג אוויר פחות לגיטימי, ופתאום קיבלו הוראה לצאת. "יותר מאוחר הסבירו לנו שחצי שעה מאוחר יותר, הגופות שלנו היו נסחפות לים."

אמא, קטנה מעט ממדינת ישראל, סבתא לנינים, וזכר טיול ילדות עורר בה זיכרונות כה קשים.

ישבתי איתה בסלון, אשר מלבד אותו רדיו קטן אין שום אמצעי טכנולוגי. זה לא שאין לה אינטרנט - אין לה בכלל מחשב. ושם הרגשתי את הכאב האמתי שלה, את הרצון לחבק ולשלוח נחמה לכואבים.

ובינתיים, כמו ביקום מקביל של ממש, בלחיצת כפתור קלה או החלקה על מסך, התרחשה סוג של מלחמת עולם מבחינתי. הרשתות החברתיות ואמצעי הדיגיטל השונים כמעט התפוצצו מכמות הרעל. או כמו שכתבתי בטוויטר: ‏"אם היו מתרגמים את כמות הרפש והסירחון שיוצאים לאנשים מהמקלדת מאז האסון - למים וסלעים, השיטפון היה הורג אלפי אלפים. מגעילים, סתמו!"

פעם ידענו לכבד כאב. לכבד אסון. לתת למשפחות זמן לעכל את הרגע הזה בו משתנים חייהם לנצח, בו התיישב על חייהם בור שחור שילווה אותם עדי עד. פעם... היום, בקלות שבה כל אחד יכול להקיא את דעתו, הפכנו לחיות אדם. ביקורת, השמצות, קללות, ניסיונות פופוליסטים לקידום אישי וסתם משפטים חסרי טעם. כל אחד שהגיב לקח את הדברים למקום האישי שלו. מי לגזענות, מי למלחמה בפמיניזם, מי ללעוג לאנשים שאולי לא היו בסדר.

פוסטים מכוערים שנתקלתי בהם שאלו לדוגמה: "אם רוב הנספות בנות, כנראה זו תשובה לפמיניסטיות שדורשות שוויון" - הם רק שכחו לציין שקבוצת הנערות (פלוס נער חסון ושרירי) שהו במרכז הנחל ולא היה להם סיכוי...

או למשל: "איך הורים נתנו יד למחדל הזה ושלחו ילדים"? הם רק לא ידעו שההורים שלחו ילדים לתוכנית מסוימת שהשתנתה באמצע.

ועוד ועוד.

אנשים, תתחילו להשתלט על הדחפים שלכם! תתחילו לשתות כוס מים לפני שאתם מוציאים את מה שיש לכם בבטן. תחשבו על משפחות שנהרסו ברגע הזה, תחשבו על קבר שנחפר באותן דקות ממש. תנו לגופות להתקרר, תנו למי שצריך לעשות את העבודה - לעשות זאת מתוך שיקול דעת בזמן הנכון.

אנשים, אם אתם שייכים לאותו ז'אנר שלכלך מקלדת בעוד הגופות מוצאות מהשיטפון, לז'אנר אנשים שהיה דחוף להם להביע דעה אישית או לקדם אג'נדה בעוד הגופה העשירית עוד הייתה בגדר נעדרת, יש לכם הרבה מאוד מה לבדוק בעצמכם. כיצד הגעתם למצב שבזמן אסון, במקום להתחבר לפרק תהילים או להתחזק באמונה, בחרתם בדרך הרעה. לכו לעשות תיקון - אף פעם לא מאוחר.

תנו לנו כאן להתאבל בשקט.

תנחומיי לכל משפחות האסון. תנוחמו מן השמים, והלוואי שלא תדעו עוד צער.,

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!