הישישה מהליפתא לימדה אותי מה היא נתינה
"זו היא ליפתא: מקום של נתינה, של לב רחב, של שיגעון ושל סיפור" • היוצר זלמן שטוב בטור משתפך על היסטוריה שהייתה ואיננה, על האנשים של פעם ועל נתניה ללא גבולות
העץ. כן, העץ! זה היה הדבר הראשון שראית בדרכיה העקלקלות של 'ליפתא עילית', אשר ניצבת בשקט ובחרדת קודש בכניסה לעיר ירושלים. עץ הלימון עמוס הפירות בתוך החצר המיושנת, שרק ביקש: "בואו, קיטפו לכם משהו". זוהי ליפתא, מקום של נתינה - של לב רחב, ושל שיגעון.
מצידו השמאלי של עץ הלימון צמח עץ הרימון, שקט וביישן על דרך רוב, עד שבאו עיתי אלול, או אז צמחו ממנו רימונים עגלגלים, אדומים אדומים ומעוררי שלפוחיות ריר. יודעי דבר היו עולים לירושלים ממרכזה של הארץ או אף מצפונה, העיקר שבסעודת ליל ראש השנה, זמן הסימנים, יהיו על שולחנם מאותם הרימונים - שירבו זכויותיהם כרימון, ושיהיו נאים כאותם רימונים של ליפתא.
בעלת החצר, אישה זקנה שסיפורה כמעט ולא סופר. ככה הם האנשים, רצים להם אל כל דבר חדש ונוצץ, ולא עוצרים לרגע לתהות על העבר, על הרפתקאות שקרו זה לא מכבר. ביתה היה עשוי אבן ישנה, מאותן אבנים שהיו בונים מהן בתים בעבר. תקרתו התנשאה אל מעבר לחמשה מטרים, מה שהיה גורם לאדם להתכווץ אל מתחת מידתו, ולחוש מעט ענווה בריאה.
יום יום הייתה יושבת בפתח ביתה, כאברהם אבינו בשעתו, מתבוננת בציפייה במתי המעט שעלו וירדו באותן מדרגות שהובילו אל התחנות והטרמפיאדה שביציאה מירושלים. אך לשווא, אנשים היו עסוקים בעניינים חשובים, השעה דחקה, והשמש לא עצרה לרגע. סוף דבר שאותה זקנה הייתה יושבת בדד, היא ועצי הפרי.
מתחת לביתה נפתחה ישיבה, בבית כנסת שנקרא "ירושלים השלמה", זכר למלחמת ששת הימים. פתאום, בינות לשבילים הישנים ולבתים החרבים החלו להשמע קולות צעירים, והיה נדמה כאילו אפילו העצים זקפו מעט את קומתם המזדקנת.
בני אדם הם כספת מחזיקת רגשות, אך כשאצה להם הדרך ליבם אינו מניח להם, ובמקום שהם באים שם הם שבים, וכך יצא שהיו אלו שרק עברו באותה דרך והמשיכו, אלו שקטפו פירות אחדים והמשיכו, ואלו שאפילו ישבו לנגן מעט ולשיר, אך גם הם הלכו ונעלמו כמו צליל גיטרה שעבר זמנו. איש מביניהם לא שאף אל קרביו את האור, את התחושה - את נשמתו של המקום. וכאשר הם יושבים - אותם 'אנשי כספת', וליבם מקבל את אשר מבקש, אותו קוד סודי כאילו נלחץ בעצמו, ותחושות ומהוויים, תשוקות ושאיפות מתפרצים להם חוצה, שוטפים את שסביבם בניחוח מיוחד.
והטבע, אף הוא לא שקט, הלא לזה הוא מחכה, לחוש, להתקרב, להיות. גם הוא רוצה מערכת יחסים, גם הוא רוצה צבעים וצורות. זוהי הפעולה העתיקה ביותר שהייתה אי פעם: האדם אל מול הטבע, הטבע מול האדם, והאדם אל מול האדם. הטבע והאדם שניהם חוברים יחדיו לאחד גדול יותר. שניהם הופכים למטורפים יותר. לאקסטזה.
שעות הייתה יושבת אותה זקנה, אך עיניה לא עלו וירדו על פני המדרגות, כי אם מטה, אל אותם צעירים שגרמו למקום להתעורר. והם, הצעירים, היו מביטים מעלה אל תוך החצר כבדרך אגב, באותה ביישנות-אדישות המלווה חבר'ה צעירים, ובוחנים אותה.
תהליך הוא תהליך, וככל שהצהיבו הלימונים והבחורים עסקו בקטיף על מנת לתבל את ארוחת הצהריים במעט חמצוציות נטולת ריסוס, כך גם הלבבות קרבו וגדלו, עד שיום אחד תוך כדי טיפוס לגובה במרדף אחר לימון עסיסי במיוחד, פגשו עיניו של אחד הבחורים את עיניה של אותה זקנה.
היא הגיעה מכורדיסטאן, שנה או שנתיים אחר קום המדינה, ונשלחה אחר כבוד אל ליפתא תחתית, היכן שזורם לו מעיין ליפתא הנודע. "תאר לעצמך", היא אומרת לבחור, "היינו צריכים לרדת עם כל הקניות את מראש ההר עד לתחתיתו, ככה זה היה בזמנו. אתם הצעירים כבר לא תבינו את זה". ברבות השנים היא עלתה מעלה, אל אותו מבנה שבו היא נמצאת עכשיו, יחד עם עצי הפרי.
שיחות על הא ועל דא המשיכו להתקיים בין הבחור לזקנה, תקופה ארוכה עד שעניינים שונים הרחיקו את אותו בחור משם אל אזורי פרא אחרים. מידי פעם היה מתעניין מה התחדש במקום שכלום לא מתחדש בו, וממשיך הלאה. והזקנה, המשיכה להזדקן כמו כל אדם - גם הצעירים שבהם.
כמו הנץ שבשמיים המשחר לטרף, גם כאן הגיחו העופות שריחפו אי שם למעלה, וביתה של הזקנה הפך לתילי אבנים עצובות ובבוא היום יהפוך לכביש אספלט שחור וחסר רגשות.
וכאשר יעבור אדם כעת בדרכיה העקלקלות של ליפתא, הוא יראה עץ לימון גדול, המשרבב את זרועותיו עטויות הפרי אל כל עבר, ומתוכו בוקע קול: "בוא, קטוף לך משהו". ובשקט בשקט, אם יתקרב עוד אל העץ וישלח את ידיו לקטוף ממנו, הוא יוכל לשמוע את העץ לוחש את סיפורה של אותה זקנה, של המקום, של העולם.
זוהי ליפתא, מקום של נתינה, של לב רחב, של שיגעון ושל סיפור.
תגובות
{{ comment.number }}.
הגב לתגובה זו
{{ comment.date_parsed }}
{{ comment.num_likes }}
{{ comment.num_dislikes }}
{{ reply.date_parsed }}
{{ reply.num_likes }}
{{ reply.num_dislikes }}
הוספת תגובה
לכתבה זו התפרסמו 15 תגובות