הישראלי מלכלך, אבל זה לא רק אשמתו

לא נמאס כבר עם הקיטורים על הישראלי המלכלך? קיימת רוטינה קבועה בימי החג — להלין נגד הישראלי המזהם, שאינו שומר על הסביבה. תמיד כשמגיעים החגים, בפרט אלה של המנגל וההמולה, תחושת מועקה מרחפת באוויר, כי לא כיף בפארקים, באתרי שמורות הטבע או בכלל ברחובות מסיבה אחת — הכל מטונף. אריזות חטיפים, שקיות פלסטיק ועוד שאריות מזון, בקבוקים ופחיות מפוזרים בכל עבר. האם הישראלי ה"מטונף" הוא האשם היחיד?

אם בכל שנה עולות אותן טענות, האם לא הגיע הזמן לעשות משהו? האם הממשלה והשלטון המקומי הם לא אלה שצריכים למצוא פתרונות לבעיה? לפני שנים רבות הוחלט לסלק את הפחים ומכולות האשפה בחלק מהפארקים, ולבקש מהאזרחים לקחת אתם הביתה את הזבל שלהם. אפילו לי, חיית סביבה מלומדת שכמוני, לא תמיד נוח לארוז את שאריות הלכלוך בשקיות ולהחזיר אותן הביתה. ובכלל, אם אזרח משלם דמי כניסה לפארק, מדוע שיארוז אתו את הזבל וייקח אותו חזרה הביתה? האם הפארק אינו אמור לספק פתרון הולם לשאריות הזבל?

מעבר לכך, בעיית פיזור הזבל אינה נובעת רק מהאנשים המלכלכים. הפארקים עמוסים גם בחיות בר — בין השאר עורבים, תנים וחזירי בר, שהתרבו בשנים האחרונות ונהנים לחטט ולפזר את הלכלוך בשטח, כך שגם לטבע יש חלק בסיפור העגום הזה של הפסולת והלכלוך.

אז מה כן ניתן לעשות? הרבה ומטבע הדברים, הפתרונות משלבים מגוון אמצעים:

1. הפחתה במקור: יש להגיע למצב שבו הנופשים מייצרים כמה שפחות פסולת. למשל, לאפשר מכירת בירה ומשקאות רק בכוסות רב־פעמיות שיימכרו בתשלום. בכל מילוי מחודש יעדיף האזרח למלא מחדש את הכוס שכבר קנה ולא לקנות כוס חדשה. ניתן גם לאסור מכירה של בקבוקי מים חד־פעמיים, ולספק ברזיות. בפסטיבל מידברן, למשל, מתבקשים החוגגים להביא עמם צלחות, כוסות וסכו"ם (לא חד־פעמיים) ולהשתמש בהם לכל אורך ימי הפסטיבל.

2. פתרונות הולמים לפסולת שהצטברה: במקום להלין נגד הישראלי, ניתן לדרוש מהמדינה שתציע פתרונות לבעיית הפסולת, כמו בעולם המתקדם. מדינות כמו ספרד, ברזיל וצרפת מצאו פתרונות הטמנה והפרדת פסולת הולמים. הטכנולוגיה מתקדמת דיה, וכך ניתן לאצור (מהמלה אוצר) את הפסולת גם בפארקים הציבוריים בצורה מרשימה, יעילה ונעימה לכולם.

אפשר לגרום לתושבים להפריד את הפסולת שלהם בעזרת מתקנים אסתטיים, המיועדים לכל סוג של פסולת. ואם אין אפשרות כזאת, אפשר להתקין פחים מוטמנים מתחת לאדמה כך שלא יהיו חשופים, כמו שיש בנמל תל אביב ובמתחם שרונה, וכפי שמקובל בעולם המודרני ובערים חכמות. אין מדובר בהשקעות עתק, וכולנו נרוויח מכך.

אם לא עושים זאת, יש לדאוג לפחות שהפחים יהיו ניתנים לסגירה. אם תסתובבו בפארק הירקון למשל, תגלו פחים חשופים וסביבם ערימות זבל. הזבל שהצטבר אינו בהכרח תוצר של אנשים שלכלכו, אלא בגלל העורבים בשטח, שמפזרים אותו. יש הכרח לפנות את הפחים באופן תדיר כדי למנוע את פיזור הפסולת. אם עלות הפינוי תייקר את ניהול הפארק, מוצע לשקע את הפחים (פחים טמונים). בכך, תימנע הבעיה החזותית של הפח וגם תימנע הגישה לבעלי החיים.

3. אכיפה: חוק שמירת הניקיון מאפשר מתן דו"חות לאזרח המלכלך את הסביבה על ידי מי שעבר הכשרה להיות "נאמן ניקיון". הגברת הפיקוח בתקופות החגים תאפשר יצירת הרתעה וצמצום הלכלוך בשטח הציבורי.

אז בחג העצמאות האחרון זה לא קרה — אבל אולי בשנה הבאה, ובחגים שעוד יבואו, כדאי שהמדינה תיקח את המושכות לידיה ותטפל בבעיה כראוי, כי הטיפול בערמות הפסולת לא פחות חשוב מחגיגות 70 שנה למדינה.

פרופ' אילון היא ראש תחום הסביבה במוסד שמואל נאמן בטכניון וראש החוג לניהול משאבי טבע וסביבה באוניברסיטת חיפה

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!