גרוטאה כחולה עם קולה ב'ווישרים' • משעשע

עמדנו שם שלושתנו והבטנו בה. תכל'ס, היה לה מראה כללי של מכונית. זאת אומרת, היו חסרים לה כמה חלקים די בסיסיים, כמו טומבון, למשל, פגוש אחורי, ווינקרים ועוד אי אלו פריטים חסרי חשיבות, אבל לא היה ניתן לטעות בה: היא הייתה 'סוזוקי' חבוטה בצבע טורקיז, מלבד הגג ומכסה המנוע שהיו צבועים בחובבנות חביבה בצבע כחול נירלט 2000.

דובי, שהרגיש את עצמו מאד לא בנוח, קפץ מיד וצעק: "בדבר הזה אני לא נוסע!" לא התרגשתי ממנו יותר מדי. דובי אמר את אותו משפט בדיוק גם על האופניים, הקורקינט, וה'הוברבורד' של אחותו הקטנה, ובסוף הוא נפל מכולם.

החלטתי לנחם אותו בהלצה ישיבתית שחוקה: "אל תצחק עליה, היא הרבה יותר מבוגרת ממך". הבחור השלישי, חנוך, בשבילכם, לא צחק. הבנתי לליבו. אחרי הכל הוא היה הנהג. לאחר מספר דקות של בהייה חסרת תכלית בגורל האכזר שמצפה לנו, גמלתי בליבי לקרר את האמבטיה: השתחלתי מהחלון ופתחתי לכולם את הדלת.

דובי עדיין נשאר בחוץ ורקע ברגליו. "כנס פנימה, יש תהלים בכל הצבעים", צעקתי לו. הוא רכן אלי ולחש: "אני נפרד מהמדרכה המוצקה, לפני שאפקיר את בטחוני לטובת גרוטאת המתכת הזו". אחרי הפצרות מרובות וחמישים ש"ח לקופת העיר, כולנו התרחבנו על מושבי הפלסטיק הדוקרניים, חוץ מדובי, שחגר את עצמו היטב בבוסטר שכוח שמצא בתא המטען.

חנוך, שהיה בתפקיד הנהג, כאמור, תחב את המפתח בחור המיועד לו וסובב אותו, עם השעון ואחר כך עם היד. בזמן שהוא נאבק במפתח, הבטתי אל מוט ההילוכים ונתקפתי תימהון: במקום ראשי התיבות באנגלית שאמורות לסמל את ההילוכים, היו רשומות האותיות נ. ג. ה. פ. אחרי שפענחנו את משמעותם, דהיינו: נוסעים כנגד דרייב, גולצים כנגד חניה, הולכים אחורה כנגד רוורס, ופשוט סתם כנגד ניוטרל, מלמלתי לעצמי בשקט שנס גדול דווקא היה מתאים פה.

בהברקה של רגע חנוך הציע שקודם כל נבדוק את הבלמים. פקפקתי בדבריו, שהרי הרכב עמד עד כה במקומו ללא תזוזה, מכאן שהמעצור עובד יופי. אבל הוא לא הקשיב לי, כמו תמיד. בסיום בדיקת הדוושה הוא דיווח שההרגשה היא כמו חתן תחת חופתו, שמועך את הכוס בחמת זעם, והרכב ממשיך לדרדר. בלעתי רוק בחשאי והצמדתי אל לוח ליבי קמע עתיק בכתב יד קודשו של צדיק היסוד, שמצאתי תחת אחד המושבים.

הצצתי אחורה על דובי המפוחד. מצבו לא היה יותר טוב, ציפורניו מתחפרות במסעד המושב ושפתיו ממלמלות 40 יום פרק שירה. איך שהוא דרדרנו במורדות בית וגן, ובדיוק אז, כשהתחלנו להתרגל, נגלתה השמש מבעד להרים ושלחה את קרניה הקטלניות לעבר השמשה הקדמית שהייתה מלוכלכת כמו ידיו של סמיר קונטר.

"אני לא רואה! אני לא רואה!" זעק דובי מאחור. "עדיף ככה", עניתי בשלוות נפש סטואית כהשלמה עמוקה עם הסיטואציה. חנוך, כדרכו ה'חנוכית', לא איבד את העשתונות, והפעיל וישרים. הם קמו מיד ניצבים דום כחיילים, ונפלו אפיים ארצה חזרה על משכבם. החלון עדיין היה מרופש ומרובב רק עכשיו באופן אחיד.

"אין מים", דיווחתי להם, סתם כי הרגשתי צורך לחלוק. התכופפנו תחתנו לחפש אחר מקווה מים ראוי לשמו, והעלינו חרס ושני עכבישים מנומנמים בידינו. ואז, בדיוק אז כשהכול נראה שחור ומוכתם, חנוך, בחיוך מנצחים, שלף מתא הכפפות בקבוק משקה מעופש בטעם קולה, ומיד התפתח דיון סוער על הכשרים ועדות שלא היה לו שום קשר לווישרים או למציאות, וכן הלאה וכן הלאה.

שלוש מסקנות רשמתי לעצמי לאחר שהגענו לישיבה בריאים ושלמים, חוץ מדובי שפנה ל'טרם' בתלונה על פרפרים בחזה: 1. רכב ודלק בחינם הם לא ערובה לאושר בחיים. 2. לשירים של אלי הרצליך יש השפעה מרגיעה במצבי לחץ. 3. עדיף לאבד רגע בחיים מאשר לשבת ברכב בלי מזגן.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!