מורביה: החלק הנסתר של צ'כיה מציע טעימה של שפע ופאר

אוון רייל, ניו יורק טיימס

היער האפלולי, עם השילוב של עצי אלון עתיקים ועצי אשוח מאפירים האופייני ליערות הדחוסים של מרכז אירופה, נראה די מוכר. לאורך המסלול, צמחיית היער של "העולם הישן" - סרפדים, שומר ועוד - שיגשגה כמדי קיץ. אך כשפנינו לאחו צדדי נראה היה שעברנו לארץ אחרת, אם לא לעידן אחר. מעלינו התנשאה קשת ניצחון מאבן, בגובה של כ-30 מטר, כולל דמויות מעורטלות בגודל טבעי. עמודי אבן עצומים ניצבו מולנו, עם תבליטים ותחריטים בלטינית. זה נראה כמו אנדרטה רומית עתיקה, רק מבציר רענן בהרבה וכ-1,000 ק"מ צפונית מדי.

היכן בדיוק היינו? בחלקה המזרחי ביותר של הרפובליקה הצ'כית, בקצה הדרומי של מחוז שמשתרע על פני 22 אלף קמ"ר, הידוע בשם מורביה. למרות השבחים שלהם זכה המקום ביומני המסעות של המאה ה-19, ממלכת מורביה העתיקה כמעט אינה מוכרת כיום, ונותרה בצלו של חבל בוהמיה המערבי לה, מקום משכנה של עיר הבירה פראג. דחוקה בין אוסטריה, פולין וסלובקיה, מורביה היא ממלכת צללים של ממש לתיירים.

רצינו לחקור את מורביה דרך האדריכלות שלה: באזור יש שפע מפתיע של ארמונות וטירות שנבנו בין המאה ה-12 למאה ה-19, רבים מהם מוגדרים כאתרי מורשת עולמית של אונסק"ו. חקרנו את הנופים הקסומים ששיבצה משפחת האצולה ליכטנשטיין בשחזורי קשתות, בעמודי אבן ובמבנים אחרים, מבלי לפסוח על ערי הבארוק התאומות ולטיס ולנדיס, שנבנו סביב טירות בנות 1,000 שנה. בצפון-מזרח מורביה רצינו לבקר בקרומריז, על סמטאות האבן שלה, שם אצר בישוף מקומי בטירתו אוסף עבודות אמנות של הציירים הגדולים של זמנו.

התחנה הראשונה היתה ארמונה של משפחת דיטריכשטיין בעיירה ההררית הזעירה מיקולוב. בדומה למשפחות דוברות גרמנית רבות, הדיטריכשטיינים, שהתגוררו באזור מאות שנים, גורשו מצ'כיה לאחר מלחמת העולם השנייה. נכסיהם הוחרמו על ידי המדינה, שמחזיקה עד היום במרביתם.

בכניסה למיקולוב, השמש השוקעת השתקפה על פני צוקי האבן של גבעות פלבה, ושפכה אור זהוב על טירת העיר בת 300 השנה. הגפנים במורד המדרון הזכירו לי את מלותיו של המשורר הצ'כי ז'אן סקסל, שמיקולוב היא "פיסה של איטליה שהועברה למורביה ביד האל".

את השקט העדין של שעות אחר הצהריים הפריעו רק צלילי מוסיקה מרוחקים, שזיהיתי כדצ'ובקה, מוסיקת פולקה צ'כית. הרחובות העתיקים התפתלו במעלה הגבעה, ועל כולם השגיחה מלמעלה הטירה.

השארנו את המזוודות בחדר המלון שלנו - מבנה אבן משופץ עם קשתות גותיות נמוכות וקורות עץ חשופות יפהפיות - ויצאנו למצוא משהו לאכול. בסמוך לכיכר נתקלנו בבית קפה קטן השוכן בחצר אחורית מקורה. הזמנו קרפים, חלקם עשויים מכוסמת וחלקם, מתקתקים יותר, מקמח חיטה רגיל, המכונים פלצ'ינקי. הקרפ שלי, עם שני סוגי גבינות, ביצה, בייקון ותרד, היה טוב יותר כמעט מכל דבר שאכלתי ברפובליקה הצ'כית, ורק יין הבית שהוגש לנו התעלה עליו: יין גרונר ולטינר, המיוצר מענבים מקומיים, טוב בהרבה ממה שאפשר לצפות מיין שעולה פחות מדולר לכוס. לאחר הארוחה יצאנו לטיול רגלי בגני הטירה, שבאור בין הערביים נראו כמו תפאורה לטרגדיה שייקספירית.

למחרת סיירנו בטירה בלוויית מדריך דובר צ'כית, וגילינו כי היא נהרסה כמעט לגמרי במלחמת העולם השנייה, ושוקמה בעידן הקומוניזם. כפי שלמדנו מאוחר יותר, אפשר לומר זאת על העיר כולה. מיקולוב שימשה כמרכז תרבות יהודית במשך מאות שנים, ובה התגורר במשך 20 שנה במאה ה-16 המהר"ל, המזוהה יותר עם פראג ועם הגולם שיצר שם לפי האגדה. עצרתי בבית הקברות היהודי ובתמורה לסכום צנוע ביקרתי במוזיאון הקטן, שמציג בין היתר תמונה של אדולף היטלר בעת ביקורו בעיר, מוקף בתומכים הנושאים שלטי תמיכה בגרמנית ודגלים שעליהם צלבי קרס. המדריכה הצעירה במוזיאון הסבירה לי שרבים מבני הקהילה היהודית הגדולה שחיה בעיר נרצחו בידי הנאצים, וכי דוברי הגרמנית בעיר הוגלו כשהצ'כים שבו לשלוט באזור.

פסלים בלב יער

בבוקר שלמחרת נסענו 30 דקות לערים ולטיס ולנדיס. ולטיס המודרנית היא מעין כפר חקלאי עם קדחת אופניים. טירת ולטיס, שנבנתה במאה ה-12, שימשה בעבר בית אצילים וכיום היא משמשת בית למרכז היין הלאומי של צ'כיה, כולל חדרי טעימות המוקדשים ליינות הטובים במדינה.

"היינות האדומים שלנו בדרך כלל רזים, עדינים ופירותיים", אמרה אשה צעירה בקומת החנות של הטירה באנגלית. "אבל יש להם אופי". כשטעמתי את המורבינו, מבציר סוף 2009, אכן הבחנתי ב"רזון". לאחר שדגמתי את הפינו נואר המקומי מבציר 2008, עם טעמי דובדבן ודומדמניות, הסכמתי גם לגבי ה"אופי".

ביום שלמחרת ניסינו לסמן וי על כמה מבנים ליכטנשטייניים נוספים. לאחר ביקור בשאטו לנדיס, כ-5 ק"מ מהעיר, רכבנו במרכבת סוסים לג'נוב הרד, הריסות טירה מזויפת מרשימה, שנבנתה בהוראת הנסיך אלויס פון ליכטנשטיין, עם מגדלים וצריחים המתנשאים כמו שריד מימי הביניים. בדרך חזרה הצביעה נהגת הכרכרה שלנו על מבנה שנראה כמו גרסה מוקטנת של הבית הלבן, רק בוורוד רך: "זאת בקתת הציד", היא אמרה. גם מבנה זה נבנה על ידי משפחת ליכטנשטיין, אך בשונה ממרבית המבנים ההיסטוריים של מורביה, היא נמצאת בידיים פרטיות.

למחרת סטינו מהכביש הראשי ונסענו כ-800 מטר בשביל צר, שם חנינו וטיפסנו במעלה גבעה קטנה אל עוד פלא ליכטנשטייני: חצי גורן של עמודים יווניים ופסלים אלגוריים, בגובה של 45 מטר, המכונה מקדש שלוש הגרציות ושוכן גם הוא בלב היער.

כשנסענו משם, ניסיתי לעבד במוחי את כל מה שראיתי. זה היה מרשים, אך רבים מהמבנים העניקו תחושה של בזבוז חסר גבולות, בנייה תזזיתית רק לשם הבנייה, מבלי להתחשב בהוצאות או במטרות. השקפה זאת לא חמקה מעיני כותב ספר הטיולים מהמאה ה-19 שהחזקתי בידי, שבו צוין כי משפחת ליכטנשטיין בנתה צריח מסגד אחד עצום עם שמונה אולמות מרווחים ומרפסת עצומה, "בעלות שהיתה מספיקה ל-20 כפרים טורקיים לבניית מסגדים נאים".

איפה ישנים?

מלון טמפל במיקולוב מציע חדרי אירוח יפהפיים בבניין משופץ ברובע היהודי. מחיר חדר זוגי: החל ב-90 דולר ללילה (Husova 50; 420-519-323-095; templ.cz)

Hranicni Zamecek, טירה ליכטנשטיינית שהומרה למלון, משקיפה לאגם בין ולטיס ללנדיס, במרחק הליכה מכמה אתרים מסקרנים. מחיר חדר זוגי: החל ב-80 דולר ללילה (Hlohovec 16; 420-519-354-354; hranicnizamecek.cz)

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!