אם החרדים היו חווים את השכול - הם היו מבינים את יום העצמאות

לא באתי בטור זה, חלילה, מלצאת כנגד גדולי ישראל ופסיקתם לגבי השתתפות הציבור החרדי בחגיגות / אירועי יום העצמאות. אבל כבעלת תשובה המכירה את שני העולמות, באתי לכאוב ולזעוק על הזלזול וההתנשאות כלפי החוגגים ה"ישראלים" כהגדרת חלק מהחרדים למרות שכולנו בעצם בני ישראל.

מי שלא חווה את השכול הישראלי והאובדן, מי שלא חווה את החרדה הקיומית לבן משפחה המשרת בצבא בפרט בחיילות הקרביים, לא יוכל להבין באמת את מהותו של היום המיוחד הזה. אני מאמינה בכל ליבי שאם הציבור החרדי היה מבין את מהות היום הזה באמת, הרי שבמקום לראות חגיגות ראוותניות של כוחי ועצם ידי, היה הופך יום העצמאות ליום של התחזקות בלימוד התורה ובתפילה למען אחינו בני ישראל, לא פחות מיום הזיכרון, מתוך הכרה בעולו של חבר.

ראשית ברצוני להתייחס לחוגגים הוותיקים, שארית הפליטה מהמלחמה, מפרעות ורדיפות ששרדו בדרך לא דרך ומסרו נפש כדי לעלות לארץ ישראל ולבנות מדינה יהודית. כעובדת סוציאלית במרכז יום לקשיש, אני מכירה מזה שנים את סיפורי העלייה המרתקים של החברים במרכז. אלא שביום שני האחרון, היום בו המרכז ציין את יום העצמאות במסיבה גדולה, התרגשתי כאילו שמעתי את הסיפורים בפעם הראשונה.

ציון 70 שנה למדינה העלה את כל מה שעברו בניכר, את הקשיים הפיזיים והרגשיים איתם התמודדו כשבאו למדינה בתחילת הווייתה, מדינה שהם צריכים לבנות תוך כדי ניסיון להשתקם מאימת העבר בגלות. עבורם לצאת למנגל עם המשפחה הוא הרבה מעבר לזלילה המונית, עבורם זה ניצחון הרוח על החומר, ניצחון רוחני על כל אלה שרצו להשמידנו והנה כנגד כל הסיכויים הם פה במדינת היהודים עם משפחתם הענפה.

לצערנו רבות מדי המשפחות השכולות בישראל. אין ספק שעבורם המעבר מיום הזיכרון ליום העצמאות הוא הרבה פעמים חד מדי וקשה מדי לחגיגה. בכלל כל יום הוא אתגר בפני עצמו, למי שעברו את הכאב העל טבעי הנוראי כל כך בו הורים נאלצים לקבור ילדים, כאב נוראי של יתומים שמכירים את אביהם רק מתמונות ישנות במגירה של אמא או יתומים שמתגעגעים עד כלות להתרפק על כתפיים של אבא.

אלא שבחברה הישראלית השכול הפך לחלק מהחוויה הקיומית הכללית כי אנו נפגשים עם השכול סביבנו כל הזמן:

אנו נפגשים בו כשפוגשים אמא שכולה הרוכנת לתינוק שזה עתה נולד. לא משנה מה הקשר בינה לבין האמא, הבעות פניה מעידות עליה שהיא רואה את התינוק ורצה קדימה בזמן 18 שנה. בקול רועד היא תברך את האמא שתזכה לגדלו בבריאות עם כל האחים שלו עד 120 ורק מי שמכיר אותה יודע למה באמת היא התכוונה.

אנו נפגשים בו כל פעם שנזכרים בתלמידי ביה"ס שלמדו איתנו, למדו, התגייסו ולא המשיכו הלאה, לא זכו להקים משפחה כי מסרו את חייהם למעננו בקרב.

אנו נפגשים בו דרך נכי צה"ל והלומי הקרב שבינינו (אותם פצועים שהשתקמו פיזית אך לא השתקמו נפשית והם עדיין ברמה זו או אחרת של טראומה).

אנו נפגשים בו דרך החברות האישית עם בני המשפחות השכולות ועם דרך אלו שנמצאים איתנו פה כי ברגע האחרון לפני שיצאו למבצע, מישהו נתן מלמעלה הוראה וחייל אחר יצא בסופו של דבר למשימה הצבאית. חייל שלא זכה לחזור מהמבצע והותיר את חברו עם ייסורי מצפון על כך שהוא היה אמור להיות שם במקומו.

ביום הזיכרון אנו נזכרים בכולם ומתוך הכאב הנורא יוצאים אל יום העצמאות ומרגישים שמחה מיוחדת של "במותם ציוו לנו את החיים". כל חגיגה שנראית כלפי חוץ חומרית ונהנתנית היא הרבה מעבר לכך. הבמות והזיקוקים בערב יום העצמאות הם יריית הפתיחה ליום שלמרות שאינו נראה כך כלפי חוץ הוא גם רוחני מאוד.

המטס והמשט של צה"ל הופכים לדרך להכרת הטוב והערכה לחיילים הקרביים שחיים בתנאים פיזיים ורגשיים קשים מנשוא ולא הם ולא משפחתם יודעים אם יזכו לחזור בחיים מהשירות הצבאי. לראות מטוס קרב חוצה את השמיים התכולים בזמן שלום מעל הים ו/או לראות אוניית קרב חותכת את הים הרגוע רק כדי לשמח את האזרחים, זה הרבה מעבר מלחגוג את כוחי ועצם ידי. זהו רגע של התרגשות ותפילה ממעמקי הלב למענם, תפילה פשוטה ותמה שיגיע השלום וחיילים יעלו על כלי קרב רק לארועים כאלה ולא למלחמה נוספת חלילה. אזרחים שיודעים בשכלם שמרחוק לא יכולים לראות אותם בכל זאת מנופפים בידיים ומוחאים כפיים כדי להודות על מסירות הנפש.

יש מי שבוחר לחגוג את יום העצמאות בצפייה בחידון התנ"ך העולמי כדי לחגוג את קיומה של ההבטחה לאברהם אבינו. כשגם אלו שמנופפים במנגל אינם חוגגים רק את תאוות הבשר.

לא פעם אני מזכירה בטורים שלי את האנשים הפשוטים שלא נראים קרובים אבל בורא עולם מכיר ויודע את אהבתם התמימה אליו. הוא יודע לקבל את תפילתם הלא רשמית למען החיילים, למען האזרחים גם מתוך אירועי יום העצמאות - כמו שידע לקבל את שריקתו של הנער מהסיפור הידוע על הבעל שם טוב הקדוש. כל כך הרבה תפילות פשוטות, שריקות תמימות עולות השמיימה ביום העצמאות.....

מן הראוי שביום העצמאות החל בימי ספירת העומר הקדושים, בני התורה יפסיקו מהקטרוג והזלזול ויתחזקו בתפילה ובלימוד התורה למען אחיהם בני ישראל. למען המשפחות השכולות שזקוקות לכל כך הרבה כח להמשיך הלאה, למען החיילים והמשפחות שלהם שמתפללות לשובם לשלום לביתם בסוף השירות, תפילה שלא תהיה עוד מלחמה ולא עוד נכים ונפגעים. תפילה שתשרור בנו אהבת ישראל ושנדע לראות את הרוחניות שמסתתרת מאחורי החומר והחיצוניות. יחד כמובן עם תפילה שנזכה לעשות רצונו יתברך במדינה שנתן לנו ברוב חסדו, תפילה למען חיזוק מעמדם של לומדי התורה במדינת היהודים ותפילה לקירוב לבבות אמיתי בינינו לבין עצמנו ובינינו לבין אבא שבשמיים.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!