אחרי כל ה"היי": הטקסים נגמרו, מה עכשיו?

והנה זה מאחורינו. כולם נאמו, כולם קטפו את הקרדיט שהם נלחמו עליו, החגיגות הורגשו והגחלים בהחלט נשרפו, אך בעיקר כולם השתדלו לשים את כל המחלוקות בצד ולהתאחד לרגע קט למען יום הולדתה ה-70 של מדינת ישראל. ואחרי כל ה"היי" הזה יש נפילה, נפילת מתח שמורגשת היטב באוויר ושואלת את השאלה שכולם רוצים לשאול אך לא מעזים. מה עכשיו?

הייתי אומרת שעכשיו חוזרים לשגרה, אך אין באמת דבר כזה שנקרא שגרה בחיים הארץ ישראלים שלנו ובטח שלא בפוליטיקה שלנו. שגרה אומנם מתקשרת בעל כורחה למשהו משעמם ואפרורי, אך גם קשורה ליציבות מסויימת וסוג של בטחון שלא מתערער כל שני וחמישי. כאן במדינת ישראל אין חיה כזאת. כי השגרה שלנו בדרך כלל קשורה למתחים, עצבים ולחץ, המון לחץ.

נכון, זה במידה רבה קשור לטרור שמאיים עלינו, לכל האויבים שמקיפים אותנו ומחפשים כל יום דרכים חדשות להשמיד אותנו, וזה בהחלט גם קשור לשנאת האחים שהולכת ומקצינה פה מדי רגע, אך בוא לא נסיר את מידת הקשר גם מאלו שאנו נושאים אליהם את עינינו. נבחרי הציבור שלנו. אלו שששמנו בהם את מבטחנו בכדי שינהיגו אותנו, ייצרו את עתידנו הטוב, אך בעיקר יגנו על בטחוננו מכל משמר.

בכאב לא פשוט אני אעז ואומר שמשהו רע קורה כאן. אומנם אנחנו דקה אחרי פרצי השמחה והגאווה על עצמאותינו, בהחלט סיבה ראויה לחגיגה מאין כמותה - על כך אין ספק, אבל מה יהיה בשנה הבאה. האם נצא לעוד בחירות? האם בג"ץ ימשיך לסרס את המנהיגות שלנו? האם מלחמות פוליטיות ימשיכו להיות שיקול הרבה יותר חשוב בממשלת ישראל מאשר פתרונות אמיתיים לאזרחים הסובלים מדי יום ומתי ערכים ואידאולוגיה יהיו חשובים יותר לפוליטיקאים שלנו מהכסא שלהם? או שאולי אני פשוט חולמת בהקיץ על משהו שכבר מזמן לא באופנה...

אני אוהבת עם ישראל בכל מאודי. גדלתי וחונכתי על טהרת הפטריוטיות; גם כשידעתי שאני הולכת נגד הזרם המשכתי לשחות חזק בכל הכח. אך מה קורה כשמבינים שאת שוחה בזרם הנכון על פי כל המדדים וכולם שוחים איתך, אבל את עדיין צריכה לשחות בכל הכח כי משהו פועל נגדך, או במילים אחרות והרבה פחות מטאפוריות או פוליטיקלי קורקטיות, מה קורה כשמבינים שהנהגת הימין שעליה חלמת לא חזקה מספיק אל מול מיעוט שמאל קיצוני שמצליח - בנושאים הבוערים ביותר היום בחברה הישראלית, להביס אותנו שוב ושוב ושוב. מה שקורה זו התפכחות קשה ודי צורמת יש לציין שזועקת בקולי קולות – איה הצדק?

אולי ביום ההולדת ה-71 של מדינת ישראל שעוד יבוא עלינו לטובה בע"ה נזכה להרגיש שיש דברים בגו. שאנחנו לא רק חוגגים כי אנחנו חייבים, אנחנו חוגגים כי אנחנו הריבון האמיתי. הריבון שלא מתנצל על הזכות לחיים, הריבון שלא מפחד לומר את האמת, הריבון שמאמין באמונה שלמה במי ובמה שהוא. בזכות ולא בחסד. ועד אז אפשר לכבות את 70 הנרות מהעוגה ולבקש שנזכה בע"ה גם לשנה הבאה.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!