יותר צפוף ממנהטן – אבל בלי פקקים: זה מה שהחרדים בירושלים יכולים ללמד את הערים החילוניות

בתולדות תכנון המרחב הציבורי בערים שמור מקום של כבוד לספסל — רהיט שהכל שמחים על קיומו כשהם בדרך, בחוץ, אך איש אינו רוצה שיציבו מתחת לחלונו מחשש שיתמקם בו חסר בית, או סתם ירכז מזדמנים שנפגשו לשיחה קולנית. בשכונות החרדיות בירושלים עלה הקונפליקט מדרגה עם טוויסט מגדרי מוזר: תושבות העיר ביקשו מהעירייה שתוסיף לרחוב עוד ספסלים, ואילו התושבים הגברים דרשו לסלק גם את הקיימים.

קותי גלעד, המתכנן של שכונות הבוכרים וגאולה בירושלים מפרש את המחלוקת התמוהה: "ספסל ברחוב מגדיל את הסיכויים שייווצר קשר בין זרים שיתיישבו עליו במקרה זה לצד זה, או חלילה — זו לצד זה. בעולם הערכים החרדי זה נחשב לדבר לא מקובל, אפילו פסול, מפני שהוא אינו צנוע, ומכאן התנגדות הגברים. מצד שני, הנשים שנמצאות בחוץ ומשגיחות על ילדים, צריכות מקום לשבת". הפתרון שנמצא בסוף היה בדמות ספסלים צרים. מכיוון שיש בהם מקום רק לאדם בוגר אחד, נחה דעתם של שומרי הצניעות. הם פוזרו בנדיבות ברחובות, ועכשיו יכולות הנשים לנוח, ובמידת הצורך גם להושיב עליהם שני ילדים קטנים בצפיפות.

"כשמלמדים תכנון ערים, אומרים לך שצריך לעודד מפגשים אקראיים. מסבירים שזו התכלית של העיר, וכך נמדד התפקוד המוצלח של מרחב משותף. המפגש המקרי הוא שיוצר את ההזדמנויות החברתיות והכלכליות — והן היתרון של העירוניות. בקהילות החרדיות, המפגש הספונטני הוא אתגר, ויש מי שרוצים למנוע אותו ככל האפשר. לכן, למשל, לא ימצאו כאן לעולם שולחנות רחוב שאנשים יכולים להתכנס סביבם. מקום המפגש הוא בית הכנסת. אפילו בחזית מסעדות לא מציבים שולחנות וכיסאות. יש לכך דווקא יתרון — פחות תחרות על מקום במדרכות", מחייך גלעד.

הוא מסביר שלחוצות העיר החרדית יש תפקיד עתיק: פרסום וקבלת מידע. בהיעדר אמצעי תקשורת והפצת תוכן טכנולוגיים, הרחוב הוא המקום להתעדכן. ואכן מתקבלות מהתושבים עשרות בקשות להתקנה של לוחות מודעות המיועדים לפרסום מודעות אישיות: "במקום אינטרנט, פייסבוק, ומייל", לדברי גלעד.

גלעד, בוגר לימודי עבודה סוציאלית ומוסמך בתכנון ערים מהאוניברסיטה העברית, הוא הממונה על התכנון במינהלת השכונות של המע"ר (מרכז עסקים ראשי) החרדי, כפי שהוא מוגדר בעיריית ירושלים. השטח שבאחריותו כמתכנן העירוני תחום בדרום ברחובות הנביאים ויפו, במערב ובצפון ברחובות שרי ישראל, ירמיהו ובר־אילן, ובצפון־מזרח ברחובות שמואל הנביא ושבטי ישראל. אמנם זה אזור שהוא חלק מעיר אחת, אך האוכלוסייה בשטח שלו מונה לא פחות מ–55 אלף נפש (נכון ל–2016). זה יותר ממספר התושבים שחיים בעפולה, באילת או ברמת השרון, פי שניים ואף יותר ממספר התושבים בכל אחת מרוב ערי הנגב, ולא רחוק ממספר התושבים בהוד השרון, שהצליחו באחרונה לדחות תוכנית מתאר כוללנית שהיתה אמורה להגדיל ולצופף את העיר שלהם.


אם מדברים על צפיפות: שמונה השכונות שהן המע"ר החרדי בירושלים — גאולה, הבוכרים, כרם אברהם, זיכרון משה, בית ישראל, מקור ברוך, שנלר ומאה שערים — תופסות יחד בסך הכל 1.4 קמ"ר. זו צפיפות מגורים של יותר מ–39 אלף איש לקמ"ר — פי עשרה ויותר מהצפיפות בנתיבות, נס ציונה ודימונה (סביב 3,000 איש לקמ"ר), פי חמישה מתל אביב (8,200 איש לקמ"ר), ופי 1.5 מהעיר הצפופה בישראל, בני ברק (25 אלף לקמ"ר).

במע"ר החרדי בירושלים צפוף אף יותר מאשר ברובע מנהטן בניו יורק — 28 אלף איש לקמ"ר. למעשה, האזור אינו רחוק מהעיר הנחשבת לצפופה ביותר בעולם — מנילה (41 אלף איש לקמ"ר). באזור זה בירושלים צפוף אפילו יותר, אם מביאים בחשבון שנתוני המגורים אינם מציגים את תמונת הצפיפות המלאה. לדברי גלעד, בנוסף לתושבי השכונות שרבים מהם מנהלים את רוב חייהם בתוכן ולא יוצאים מהן, מגיעים בכל יום עוד אלפי אנשים לקניות ברחובות המסחריים, ולישיבות הגדולות השואבות תלמידים מכל העיר וגם מערים אחרות.

הרחובות הומי אדם כמעט בכל שעות היממה

התנאים האלה יוצרים אינטנסיביות שערים רבות מנסות להשיג באחרונה כשהן מחדשות את המרכזים הוותיקים שלהן. בזמן שהאחרות מחדשות מדרחובים, משמרות בנייה בסגנון היסטורי, מגייסות מומחים שמנהלים קמפיינים למיתוג, משקיעות משאבים באירועים יזומים ומחלקות הטבות שימשכו מבקרים לבלות ולקנות באזורי מסחר ומתחמי מזון שהוקמו יש מאין — במע"ר החרדי בירושלים כל זה קורה מעצמו. הרחובות הומי אדם כמעט כל שעות היממה, גם בזכות השמחות המשפחתיות שנערכות כמעט בכל יום חול, ונמשכות אל תוך הלילה. עוברים ושבים ממלאים את החנויות ובתי האוכל, והמסחר פורח בעסקים קטנים בבעלות מקומית — ממזון בעבודת יד ועד בגדים וצעצועי עץ שבמקומות אחרים קוראים להם "בוטיקים" ו"גלריות".

אורח החיים באזור גם משמר בעלי מלאכה עתיקים: שענים, חייטים, מתקיני מסגרות, נגרים וכורכי ספרים, חנויות שמתמחות בסחורה מסוג עניבות, פאות וכובעים והרבה עסקים שמוכרים ספרים, כלי בית וכלי קודש. המראה המיושן ולפעמים גם מוזנח של החנויות, עלול להטעות: כשמדדו בעבר את ההכנסות בעסקים ברחוב מלכי ישראל, הרחוב המרכזי של מאה שערים, נמצא פדיון למ"ר גבוה יותר מבשטחי המסחר ברחוב יפו — מרכז העיר המושקע והמתויר, שבו מתגוררים הרבה פחות אנשים: רק 20 אלף.

גלעד מעיד כי הישיבות תורמות לכוח הקנייה העולה. כך למשל, פורחים העסקים ברחובות בסביבת המבנים של ישיבת מיר, שבהם לומדים קרוב ל-8,000 תלמידים, כמו מספר הסטודנטים במכללת ספיר, ופי שניים ממכללת תל חי. בניגוד למכללות, שהן קמפוסים מנותקים, המוסד הלימודי החרדי נמצא בלב האזור העירוני, וכך הוא תורם לכלכלה המקומית.

"הצפיפות והגודש כאן הם עובדה — אנחנו הבנו את היתרונות שלהם ומנצלים אותם. הנוכחות התמידית של אנשים ברחוב משעות הבוקר המוקדמות ועד השעות הקטנות של הלילה, מוסיפה לביטחון האישי ברחובות. לא במקרה רואים כאן ילדים בכיתות נמוכות של בית ספר יסודי הולכים ברגל לבדם בשליחות הוריהם, ומלווים את הפעוטות למוסדות החינוך. כשיש כל כך הרבה עיניים צופיות, איש אינו חושש. בטוח כאן ממש כמו קיבוץ, בלי מצלמות אבטחה".

אבל לא הכל תמיד כה פשוט. בדומה למקומות אחרים, גם כאן התעוררו התנגדויות לבנייה לגובה שתוכננה לאורך הדרכים הראשיות המקיפות את השכונות. את ההתנגדות הוביל פחד שבניינים גבוהים יביאו אוכלוסייה לא חרדית שתתערבב באוכלוסייה הוותיקה, תשפיע על סגנון המסחר ותשנה את אורחות החיים. ההתנגדות לגובה לא נבעה מחשש לתחרות וגודש על תשתיות, שכן כשהעומס בדרכים גבר טיפלו בו: פרויקט שיפוץ רחובות גדול שהסתיים לפני שנתיים וכלל את הרחוב המסחרי המרכזי, מלכי ישראל, ועשרות רחובות קטנים. במסגרת השיפוץ בוטלו מאות מקומות חניה, הוגדרו נתיבים לתחבורה ציבורית בלבד והורחבו מדרכות.

"יש כאן תנאים היסטוריים נוחים: דרכים צרות, מרווחים קצרים בין צמתים ורשת צפופה מאוד של רחובות. התכנון של שכונת הבוכרים שאב את ההשראה מרשת הרחובות בפריז שהיא עיר שנוהגים ללכת בה ממקום למקום, וההתמודדות עם הצפיפות היא באמצעות פינוי הדרך לניידות רגלית ולתחבורה ציבורית, הגבלה והרחקה של כלי רכב פרטיים". הציבור משתף פעולה עם הסדרת החניה בתשלום, משום שהיא גם אמצעי להרחיק זרים המגיעים לשכונות מבחוץ עם מכוניותיהם.

נלחמים על מבני הציבור

חרף ההגבלות התכנוניות שמכתיבות מקסימום בנייה לגובה בשכונות והצפיפות הקיימת, מתחילת העשור נמסרו באזור היתרים לתוספת 1,300 יחידות דיור חדשות. אלה לא יביאו איתן עוד מכוניות, שהן מה שישראלים בדרך כלל חוששים מפניו כשנוספות עוד דירות באזור בנוי. אצל חרדים משמעות התוספת היא בעיקר עוד המון ילדים. בהינתן גודל המשפחה הממוצע — 50% מאוכלוסיית המע"ר החרדי היא מתחת לגיל 18 — העומס על מוסדות החינוך גובר, וכצפוי מורגש מחסור חמור בשטחים להקמת מבני ציבור מכל הסוגים. למצוקת השטח נכנסים לחצים ייחודיים. האוכלוסייה החרדית מתאפיינת בפילוג לקהילות עם זהות ברורה ולעתים גם קנאית, ולכן בכל הקצאת שטח למבנה ציבור עולה תמיד ומיד השאלה — איזה ציבור.

גלעד מפרט: "הסוגיה הראשונה היא איפה להקים את בית הספר, בית הכנסת או המקווה. המיקום זה החלק הקל, מכיוון שבניגוד לציבור החילוני המוטרד מרעש ומלחצי תנועה על יד מוסדות שמשרתים קהל רב, אצלנו כמעט אין התנגדויות בסגנון 'לא בחצר שלי'. הציבור החרדי אינו מרגיש שיש לו יכולת רבה להשפיע, ובכל מקרה מגלה סובלנות כלפי צורכי הכלל והקהילה, גם אם המשמעות היא שינוי התנאים שהיו קודם בסביבתו הקרובה. פה לא יתלוננו על מסחר מתחת לבית, ולא על פעילות רועשת המתרחשת בחוץ. אבל, ויש אבל גדול, כל אדם כאן גם שייך לחסידות, לבית כנסת, לישיבה כלשהי — ובהיבט הזה יש פחות סובלנות. לכן, כשנפוצות השמועות על כוונות להקים מבנה ציבור במקום כלשהו, כל אחד רוצה לספח את המבנה החדש לקהילה שלו, וזה מקור לסכסוכים".

מה עושים? "עושים פוליטיקה", נאנח גלעד. "הקונפליקטים מתגלגלים למועצת העיר ולוועדות תכנון שבהן יושבים נבחרי ציבור המייצגים ציבור עם יותר כוח. כמתכנן של כל השכונות, אני צריך לייצג את צורכי הכלל כנגד קבוצות המבקשות לקבל את חלקן, תוך שהן דוחקות ביודעין אינטרסים של קבוצות אחרות. אני בא מהשטח וזה מאתגר את הפוליטיקאים ואת אנשי המקצוע".

אחת הדרכים להתמודדות עם הבעיה היא קידום מוסדות משותפים כמו מקווה וטיפת חלב עירוניים, שאינם משויכים לקהילה מסוימת. ברוח הכללית הזאת זוהה פוטנציאל השטיבלעך (בתי כנסת שאינם משויכים לקהילה מסוימת, פעילים סביב השעון, ובכל רבע שעה מתחילה בהם תפילה; מ"מ). משהו תמיד קורה בסביבתם: מוציאים ספרי קודש למכירה לפני שהם נשלחים לגניזה ומתעורר מסחר זעיר זמני ועונתי מסוגים שונים. גלעד מספר שהשטיבלעך צורפו למהלך 'פלייס מייקינג' של העירייה, המייעד תקציבים לטיפוח מרחבים ציבוריים והוא בקשר עם גבאי בתי הכנסת לבירור צרכים: הצללות, ברזי מים, כיסאות מתקפלים וכמובן — לוחות מודעות, "הווטסאפ השכונתי", כלשונו.

בכל האזור יש רק 11 גינות ציבוריות, והן קטנות וממוקמות בין בניינים, ולכן רחוקות מלספק את הביקוש, בייחוד מפני שעבור ילדים חרדים החוץ הוא מקום עיקרי לבילוי בשעות הפנאי. המשפחות גדולות, הבתים קטנים והאפשרויות מצומצמות: המסכים למיניהם — מטלוויזיה עד אייפון — הם מחוץ לתחום, ולכן מה שנותר הוא לשחק בחוץ ולפגוש חברים. "לרוב גינות ציבוריות מתוכננות במחשבה על פעוטות. כאן גם ילדים גדולים עד גיל שמונה־תשע, מבלים בגינה. לכן, אצלנו יראו בגינות מתקנים כמו קירות טיפוס וחבלים, שבעולם החילוני מתקינים רק בפארקים גדולים".

גלעד אינו חרדי בעצמו, הוא קיבוצניק ובוגר ישיבת הסדר, ולכן הבחירה בתפקיד הנוכחי אינה מובנת מאליה. "בדרך כלל נוטים לתפוס את החרדים ואת הדומיננטיות הגוברת שלהם כאיום על החברה הישראלית. אותי מעניין למצוא מה אפשר ללמוד מהם, ואני חושב שעירוניות היא אחד הדברים".

מטרידה אותו העבודה שמספר הפניות למוקד העירוני בשכונות באזור שלו נמוכות באופן דרסטי מהשכונות הלא חרדיות במערב העיר. "זה לא משום שאין בעיות. אלא מכיוון שהגישה הרווחת כאן שהתנאים במרחב הציבורי נקבעים בכוחות עליונים שאין השפעה עליהם. אחת האתגרים העיקריים שלי הוא לשנות את הגישה הזאת".

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!