כולנו ברי ייחוס, אבל תובעים מאתנו את המעט שיש לנו

בכל שנה בימים אלו, שלפני יום העצמאות, עוסקת העיתונות הכללית במדינת ישראל בשאלות "קיומיות" כמו: מהו ישראלי בעיניך? לרגל שנת ה-70 בחרו בעיתונות אנשים ומיזמים שהם 'ישראליים'. יש בהם דברים מקוריים ועכשוויים ויש מהם שחוזרים על עצמם מידי שנה בשנה.
גם אני נעניתי הפעם לאתגר הישראלי ושיתפתי פעולה עם העיתונות המקומית והסברתי להם מה ישראלי בעיניי.

אז ככה:

ישראלי הוא מי שמתגאה בשורשים. תמיד תשמע אותו מספר: סבא שלי היה רב, דוד שלי היה שוחט, בן דוד שלי חזן. תמיד יתגאה בקשר שלו ליהדות. במבט ראשון זה נשמע מגוחך מעט, מה לך ולסבא שלך? אבל במחשבה שנייה, הוא צודק. גם סבא של כולנו היה רב.

לא משנה מהיכן הם באים, מרוקו או טוניס, פולין או רוסיה, השורשים טובים ויסודם בהררי קודש. הישראלי הממוצע יזכיר בערגה את אבות השושלת שלו, יתרפק בחיי הדת של פעם, ויתגעגע לימי הזוהר והתמימות.

ומי מאתנו לא מתייחס אחורה? כולנו מחפשים שורשים ויסודות, כולנו בני אברהם יצחק ויעקב. זאת גאוותנו ותפארתנו. יש מעלה יתירה לייחוס, אבל כמובן שלא על חשבון הייחוס העצמי. בשביל להיות מיוחס לאבות צריך קודם להיות מיוחס לעצמו, אי אפשר רק לסמוך על זכות אבות.
משל למה הדבר דומה? לשורה גיאומטרית של הספרה אפס. הייחוס העצמי הוא להוסיף בשמאל השורה את הספרה 1, או אז הופך המספר האפסי למספר גרנדיוזי של מיליונים או טריליונים. ואת ה-1 הזה מוטל על האדם להוסיף לצד הייחוס הרם אותו הוא מקבל מהבית.

כולנו ברי ייחוס, אבל תובעים מאתנו את המעט שיש לנו, לתת מעצמנו. להראות שחשוב לנו הייחוס. הבחירה העצמית שיש לנו ביד היא זו שמצביעה ומוכיחה כי אנחנו קיימים.

*

ייחוס הוא דבר רם. בליל הסדר קראנו בהגדה על רבי אלעזר בן עזריה שמונה כנשיא ישראל. בחז"ל מספרים כי אחת הסיבות שהכריעו את הכף למנותו כנשיא, הוא היותו דור עשירי לעזרא הסופר.

בתפילתו של יצחק ורבקה שחיכו לזרע של קיימא, מצאנו כי הש"י שעה אל תפילתו של יצחק ולא אל תפילתה של רבקה ומבארים חז"ל כי "אינו דומה תפילת צדיק בן צדיק לתפילת צדקת בר רשע".
הרקע של האדם, הנמצא בתשתית הרוחנית שלו הוא גורם משפיע על חייו, ועל כן אין להתעלם מהייחוס, בפרט שאנחנו מאמינים כי בדומה לגנטיקה במישורים הביולוגיים יש משמעות מסוימת לייחוס, ועל כן הייחוס הוא פרמטר לאדם, אבל הייחוס העצמי הוא הגורם המרכזי שבאדם המכוון את צעדיו ודרכיו.

מסופר על אמו של הרשל'ה שעמדה בוכייה מול הבית שלהם שעלה בלהבות. הרשל'ה שלא יכול היה לראות את אימו מתייפחת ניסה להרגיעה בכה וכה. למה זה תבכי אמא? נבנה לך בית חדש במקום זה שנשרף! אמר הילד בחן. אמרה לו אמו: הרשלה, למה זה לא תבין? בבית היה מגילת יוחסין שלנו המייחס את משפחתנו עד דוד המלך, ועל כך אני בוכיה.

הרהר הרשל'ה הנער קלות ואז נענה בשמחה: אימא, מה הבעיה? אני אכתוב לך מגילת יוחסין חדשה. או אז נתרצתה האימא ושבה לחיוכה.

הרשל'ה שגדל לימים לאדמו"ר גדול, אכן קיים את הבטחתו ופתח מגילת יוחסין חדשה שהחלה בו. הוא הותיר לצאצאיו אילן גדול להיתלות בו ולהידמות אליו. כוחו של הייחוס העצמי.

אז יהודי ישראלי בעיניי הוא מי שממצה את היכולות והכישרונות שלו, מגלה וחושף את הכישורים שלו, בונה וממסד את הייחוס העצמי שלו.

*

הימים האלו של ספירת העומר מחדדים בקרבנו את ההכרה של כולנו מיוחסים, כולנו טובים, כולנו קרובים, כולנו יהודים. לו רק נדע לשלב ידיים, ולראות עין בעין את טובתו של השני, את הכישורים הטובים שיש לזולת להציע, את היכולות של האחר, או אז כל העולם יהיה טוב יותר.
בפרשתנו, פרשת קדושים נאמר הציווי הגדול שכל יסודות היהדות מושתתות עליו: "ואהבת לרעך כמוך", וכבר אמר הלל הזקן: "זה כלל גדול בתורה".

נזכור כי כולנו בני איש אחד נחנו, כולנו אחים, כולנו ערבים זה לזה. וכך אמר אליהו הנביא (תנא דבי אליהו רבה פרק כ"ו): "כך אמר להם הקב"ה לישראל: בניי, מה אני מבקש מכם? אלא שתהיו אוהבים זה את זה ומכבדים זה את זה".

יחד שבטי ישראל

היו יהודים, אתם ברי יוחסין.

שבת שלום

הרב בן ציון (בנצי) נורדמן

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!