מאמר מערכת • תפארתה של המדינה לא תונף באמצעות משואה

"וְתֶחֱזֶינָה עֵינֵינוּ בְּשׁובך לְצִיון בְּרַחֲמִים" – זו התפילה אותה אנו נושאים יום יום, שלוש פעמים בערגה, בתחינה, בבקשה ובכיסופים ליום שבו תתגשם נבואת ישעיהו הנביא: "וּפְדוּיֵי ה' יְשֻׁבוּן וּבָאוּ צִיּוֹן בְּרִנָּה, וְשִׂמְחַת עוֹלָם עַל רֹאשָׁם, שָׂשׂוֹן וְשִׂמְחָה יַשִּׂיגוּ, וְנָסוּ יָגוֹן וַאֲנָחָה". זו הציונות האמיתית, אליה נשואות עינינו. אותה אנו מצפים לחגוג בדיצה ושמחה, אלא שעדיין לא זכינו.

ספק אם מחוללי הקונגרס הציוני היו 'חוגגים' במדינת ישראל את יום העצמאות. הרצל כלל לא חפץ בה, ואם כבר העדיף שנחיה כאן כאזרחים טורקים הזוכים לאוטונומיה. קרפל ליפה, שהיה זקן חברי הציונות ומי שהיה ראשון נושאי הדברים בקונגרס הציוני הראשון, מתח בשל כך ביקורת רבה על הרצל.

שמחה מאיר זידפלד, שלימים הפך ל'מקס נורדאו', ליהטט אף הוא בקודשי היהודית. מחד טען ש"באם מישהו מחלל את השבת על הר המוריה - הוא חייב מיתה, באשר הוא רצה לרצוח לא בן אדם, אלא את נפש האומה". ("מורגן ז'ורנל", ניו-יורק, 1912.12.28).

אך לימים היה זה 'אחד העם' שיצא חוצץ נגדו, שעה שפרסם באותה תקופה מאמר הדן באפשרות של "ביטול השבת ודחיית השביתה - יום השבתון ליום ראשון", כנהוג אצל הנוצרים. על מאמר זה מגיב אחד העם ואומר: "אף מילה אחת לא התמלטה (לא יצאה) מפי החכם הציוני, אשר תעיד על התקוממות לבו נגד ביטול השבת מפאת ערכה הלאומי ההיסטורי. כל השאלה בעיניו אינה אלא דתית בלבד, ועל כן הוא מוציא את עצמו מן הכלל: הוא, בעל דעות חופשיות, שובת (עושה יום שבתון) בזמן שאפשר לו ויאות לו, בלי שום כוונה דתית, ומפני זה אין השבת נוגעת אל לבו. ואחת היא לו - אם תתקיים או תתבטל".

עוד הוא הוסיף: "ברי לי, שטובי הציונים... ואף בעלי דעות חופשיות שבתוכם, ירגישו כמוני, למקרא תשובה זו, כאילו רוח צפונית קרה באה אל לבם ומשליכה קרח על רגשותיהם היותר קדושים".

אלו היו מחוללי הציונות. איש מהם לא רצה כאן מדינה יהודית. הטובים שבהם הסכימו להתפשר על מדינה ישראלית, כזו שהתנ"ך אינו החוזה הבסיסי לקיומנו בחבל ארץ זו. איש מהם לא ראה את ההבטחה האלוקית לנגד עיניו.

וויכוח נוקב זה אינו על סמנטיקה - אלא על מהות. ברם, וויכוח על מהות - הוא מתיש ודורש עוצמות וכוח להתמודד עם תכונות שחברי ועדות הטקסים לדורותיהם לא היו משופעים בהם. הם העדיפו הסחת דעת בדמות זיקוקים, מטסים, מסיבות והצגות, העיקר שלא 'ניגרר' לוויכוח על המהות. המהות עלולה לגרום למחויבות ולמשמעות עמוקה מזו שמחוללי התנועה הציונית בבזל ביקשו לצקת לתנועה, שיותר משהיא הייתה רעיונית - הייתה היא פוליטית. המהות והתוכן מעולם לא נדונו עצמאית, הם תמיד היו חלק מפוליטיקה.

החשש לדיון אמיתי הוא כה גדול, עד שהעדיפו מקבלי ההחלטות ליצור מסך עשן, ולהסיח את דעת ההמונים בהנפת דגלים ומטסים, משואות והצהרות, גנים לאומיים עם מטעמים מלוא חופניים. הרעיון האמיתי הוא לא לנופף במנגל, אלא לנופף לכולנו את הזמן - שמא הוא יגרום לשאלות ותהיות על היותנו כאן בסביבה כה עוינת.

תפארתה של מדינת ישראל לא תונף באמצעות משואה, כי אם בשלטון שיכבד את מסורת ישראל ויתנהל על פי התורה. העצמאות האמיתית היא של בן חורין העוסק בתורה, היא היא זו שמעניקה כוחות נפש ללומדיה ונוטריה. זהו המטס האמיתי כלפי מעלה. כן, אנחנו רוצים 'על האש' - אש על המזבח. אש יוקדת. אש שתבער בנו בעת התפילה על ציון וירושלים.

טבעם של מעשים טובים שנושאים את עצמם. הם אינם דורשים טקסים סביב השעון. הללו יכולים לבוא כתוספת, אך לא כתחליף לשאלות המהותיות.

כאזרחים חרדים, איננו רואים ביום העצמאות קונפליקט דתי - אך וודאי שאנחנו לא מצליחים למצוא בו מסילות לליבותינו ואורח חיינו.

כולנו רוצים ששמחה מאיר שלבסוף הפך למקס, יחגוג שמחות אמיתיות ויאיר את העולם בתורה ומעשים טובים. אנו רוצים אותו כשמו כן הוא. חלילה לנו שישנה את שמו ל'מקס'. כי מהרגע ששמחה מאיר הוא 'מקס', הוא עלול לחשוב שיש אופציה להחליף את יום השבת ביום ראשון.

אנו מכבדים את המדינה בה אנו מתגוררים. אנו נאמנים לה, מתפללים לשלומה ומצפים ליום שבו לא יהיה הבדל כה חד ומהותי בין ארץ הקודש למדינה החילונית. וכשכך יהיו פני הדברים - מה טעם יהיה בהצגת המטס שיחלוף ביעף ויותיר אותנו עם אותן תהיות ושובל עשן.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!