המשגיח על החיילים: "אחד מבני החבורה שמת - תדאג כל החבורה"

במהלך ימי מלחמת ששת הימים ולאחריהם, מסר מרן המשגיח הגאון הצדיק רבי יחזקאל לוינשטיין זצ"ל, דברים נוקבים בפני בחורי ישיבת פוניבז', בהם עורר אותם על חובת הנשיאה בעול ותחושת השותפות עם החיילים בשדה הקרב ובני משפחותיהם.

"בעת כזו", אמר המשגיח בשיחתו הנוקבת שהודפסה בקובץ שיחות מיוחד שיצא באותם ימים, "מאות אלפים מאחינו מתגלגלים בשדות, בקור ובחום, ופחד המות מרחף עליהם, משפחותיהם מודאגות ושבורות, איך נפרש את המסתובב בשלוה ומנוחה, ממלא כל תאוותיו ורצונותיו, משום שהוא נמצא במקומו. הלא כמה דינים בהגבלת התאוות קבעו חז״ל לעת צרה. האם כזו הדאגה והרצון לטובת חבירו, שלא לדבר על המדרגה של "נושא בעול עם חבירו", אבל ההתחלה של אהבת ישראל, הכזו היא?...

"וכלל יש במידות", אמר מרן השמגיח "אין מצב נויטרלי. אם לא מצטערים בצרת רעהו, מרוצים בה. וזוהי אכזריות הנמצאת בטבע האדם. "הוזהרנו להסיר מקרבנו מדת האכזריות ולנטוע בה נטעי נעמנים, הם הרחמים והחסדים הנאמנים" (ר"י). חובה עלינו מהתורה בעת כזו, להצטער בצרת הפרט והכלל, ואיך אפשר להתהלך בנחת ושמחה, ואולי אף לזמר, בעת כזו.

"אחד מבני חבורה שמת ידאגו כל בני החבורה", הענין בזה, כי משפטי ה' אמת, והצער על מיתת חבר לא בלי משפט הוא. ובהכרח מיתת אחד מבני החבורה המצערת אח כולם מורה כי כולם ראויים לעונש זה, ובלאו הכי לא היתה המיתה באופן שיצער את כל אלה. וכיון שכן, כשנגזרה עלינו גזירה כזו, מספר רב כזה של הרוגים ופצועים, המצער את כל בית ישראל, בודאי אין זה ענין רק לשפגעה בם הגזירה, "וכל בית ישראל יבכו את השרפה אשר שרף ד' ".

"זאת ועוד", אמר המשגיח, "הלא הכתוב אומר "הכרתי גוים השמתי פינותם, אמרתי אך תיראי אותי תקחי מוסר". ואחז״ל: כל פורענות שבאה על העכו״ם אינה באה אלא בשביל ישראל להביאם לירא את ה'. הרי לנו שכשרואים ענשם של עכו״ם שונאי ישראל, צריך להתעורר מזה לירא את ה' שהרי גם עונש עכו"ם במשפט הוא, והירא-שמים כשרואה ענשי שמים מתיירא לנפשו, כל שכן כשרואים עןנשים נוראים כאלה אצל אחינו בני ישראל בודאי אילו היתה שלטת יר"ש בלבבנו היה צריך זה להטיל עלינו מורא שמים. ומי הוא זה ואיזה הוא שהתעורר בזאת. למה נרמה עצמנו, נלמד לקח מזה כמה רחק לבבנו מיראת שמים. ונדע שאם לא נעמול בחכמה ומוסר להתקרב ליראה, נשאר רחוקים הימנה ר"ל. והלא יראת שמים היא עיקר התורה, כמש"נ "מה ה' אלקיך שואל מעמך כי אם ליראה את ה' אלקיך". לראות ענשי שמיס הנוראים האלה, אחינו מישראל שנחלצו לעמוד בהצלת ישראל ופגעה בהם מדת הדין ביסורים נוראים, ולא להתרשם מזה לפחד על עצמו, מה רב המרחק ממצב זה ליראת שמים אמיתית.

"לא תאמץ אח לבבך" (דברים ט״ו ז׳) הוזהרנו להסיר מנפשנו מידת אכזריות וכו' ובעבור כי מן האפשר שלא יקפוץ אח ידו ויחיה את העני ולא מדרך רחמנות, כענין שנאמר "ורחמי רשעים אכזרי", פי' הנאתו שנותן לשני וההוא זקוק לו, על כן כתוב "לא תאמץ את לבבך". (רבינו יונה ש״ג פל"ו). "ואהבת לרעך כמוך" - זה כלל גדול בתורה. כל התורה כולה נכללת בשני כללים, אומר הגר״א, "בכל דרכיך דעהו" - בין אדם למקום, "ואהבת לרעך כמוך" - בין אדם להבירו. ובביאור מצוה זו כתב הרמב״ן שא״א לפרש כפשוטו שהאהבה לרעך תהיה כאהבתך לעצמך, שזה דבר קשה מאד, מצינו כן רק בדוד ויהונתן, ו״חייך קודמים" קבעו חז״ל, אלא ציווי התורה לרצות טובת חבירו כשל עצמו.

"אולם לא תקנה מדה זו אלא בעמל ויגיעה, על ידי ציורים והתבוננות, כמשה רבע״ה "וירא בסבלותם" נתן עיניו ולבו להיות מיצר עליהם, נשא עמם בעול משאם. וכך הדרך: לצייר לעצמו הנעשה שם, ולצייר אילו הוא עצמו היה במצב הזה, מה היו הדגשיו ואיך היתה הנהגתו. כך ראוי לו בהיות רעיו במצב זה. אולם בחיים במהלך הטבעי נמצאים רחוק מהרגש זה.

קובץ שיחותיו של המשגיח שיצא באותם ימים





לאחר הניצחון במלחמה אמר המשגיח בשיחה לתלמידיו, "השמחה מפעמת בלב ישראל. ב״ה זכינו למפלת שונאי ישראל, לנצחם ולהכניעם. אולם, יש לנו לשים לב לזה להכיר את עצמנו. הלא בד בבד עם הנצחון נתחולל דבר נוסף בישראל: אלפי יהודים נפצעו פצעים קשים ונאנקים תחת כובד חליים, וכמה אלפים מישראל, בני משפחות הפצועים, בצער גדול מפציעת יקיריהם. כמה זה השפיע עלינו, כמה אנו חשים בצערם?... לכאורה יותר יש לנו להרגיש צרח אחינו מלהרגיש מפלת שונאינו. הלא זה הכלל הראשון בתורה - "ואהבת לרעך כמוך". וכבר זכרנו מש״כ ב״תומר דבורה" שבל ישראל נפש אחת הם, וצריך להרגיש צרת חברו כצרתו. כמה רחקנו מהרגש זה. מפלת שונאי ישראל משפיעה על רגשות לבבנו, וצרח אחינו אינה פועלת בהרגשותינו.

"נשים לבנו לזאת, נטה אזנינו לכך ונלמד מוסר מזה, מה גדול חיובנו לעמול להתקרב לאהבת הבריות, אהבת ישראל - הכלל הגדול בתורה, וכל כך רחקנו ממנו עד שאינו משפיע במהלך הרגשינו בשעה זאת", אמר המשגיח בשיחתו הנוקבת.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!