צפו: האלמנה משחזרת את רגעי האימה

אחד המרגלים המפורסמים ביותר שהיו למדינת ישראל במהלך השנים, אם לא המפורסם שבהם, היה אלי כהן. לפני 53 שנה נתפס אלי בזמן שריגל עבור ישראל בסוריה, הוא נתלה שם בכיכר במרכז דמשק כשסביבו מריעים אנשי העיר, גופתו לא הובאה מעולם לקבר ישראל. נדיה, רעייתו, בראיון לבני רבינוביץ ב'קול ברמה', היא מספרת על אלי האיש, שהיה הרבה יותר מאלי המרגל.


באדיבות 'קול ברמה'

"אלי שירת את המוסד כבר באלכסנדריה והיה נחוש לעזור למדינה שאהב. הוא היה ציוני בנשמתו, עדין וצנוע, לא לקח לעצמו כלום. היה לו מבט אמתי ולא מזויף, עם אינטליגנציה גבוהה, וקליטה מהירה", מספרת נדיה.

נדיה תיארה את ההיכרות עם מאיר ואת העלייה הפתאומית ארצה ואמרה: "כשהכרנו, לא הייתי מודעת למי שהוא באמת, הכל בא טבעי. הוא עבד במשביר והביא פרנסה ואז לפתע, הוא אמר שפיטרו אותו. בסופו של דבר התברר שלא היו פיטורים באמת אלא פשוט הגיעה שעתו לצאת".

"המוסד עשה הרבה טעויות בלגייס אותו", מאשימה נדיה, "מכיוון שאלי עלה לארץ כבגיר לאחר שלמד באוניברסיטה, סטודנטים שלמדו איתו למדו במודיעין ובצבא של מצרים הכירו אותו והיה צריך לחשוב אחד מהם יכול לחשוף אותו בעתיד".

"גם הילדים עצמם לא הכירו אותו. אלי תמיד היה בתדרוך ובלימודים וכמעט לא בבית. כשסופיה, בתי הבכורה, הייתה בת ארבעה חודשים, הוא עזב לארגנטינה בטוענה שהוא הולך לבדוק נשק. קיבלנו ממש מעט מכתבים ממנו ואז לאחר שמונה חודשים הוא חזר שונה מאלי שהכרתי, עם שמחת חיים וביטחון עצמי, גבוה, עם עליה במשקל, שפם וטבעת על האצבע".

"בארץ הוא המשיך קרוב לחודש וחצי לעבוד עם איש מוסד שהיה מגיע אלינו לבית", ממשיכה נדיה כהן בסיפורה, "אני מכנה אותו 'המלאך בלבן' מפני שלקח ממני את החיים. אלי היה מבקש ממני לא להקשיב לשיחות ביניהם ולהתרחק והייתי מתרחקת, לאחר מכן הבנתי שהוא הכשיר אותו לדבר ערבית סורית, תפילות וכל השאר".

"ואז שוב ללא התראה מוקדמת הוא מכין מזוודה. זה קרה כשהייתי בהריון השני, סופי כבר הייתה בת שנה והיא לא ראתה בו דמות אב, לא רצתה אותו ולא הסכימה שיגע בה. כך היה אלי יוצא חצי שנה וחוזר, בלידה של אירית התחלתי להבין ולראות סימנים שונים, הוא חזר ודיבר בניב סורי ולא מצרי".

"התחלתי לאבד את הסבלנות. במוסד לא היו זהירים בכלל", טוענת נדיה, "הכל נשלח לבית, פתחתי קופסאות ריקות שבאו כ''מתנות'' אך עם תאים נסתרים ומוצפנים, לאחר זמן מה היו מבקשים לקחת את ''המתנה'' בחזרה. וזה היה מוזר ומחשיד".

"הוא היה שולח מכתבים מפוברקים מבלגיה ואומר שהוא יעשה אותי מלכה, אבל לי נמאס מהכתר ומי צריך את זה כשחייתי כמו כלב? בסוף הבנתי שזה מישהו בשם אלי מהמוסד שזייף את זה. 'מלאך בלבן' היה קופץ מדי פעם ואומר שזה הבית היחיד שאין בו דרישות, בכי וטענות מצד בני המשפחה".

"הילד השלישי, שי, נולד בשנת 64", מתארת נדיה את הפעם האחרונה בה ראתה את אלי בבית, "אלי בא לקראת הלידה ואמר שזו הנסיעה האחרונה. זה היה הביקור האחרון שלו. אני כבר לא תפקדתי, הייתי במצב נפשי ירוד, ההיריון היה קשה מאוד וגם עליו ראו סימני שבירה. הוא הסתובב בבית כמו מת, כל הזוהר והביטחון נעלמו לפתע, הוא ליטף הרבה את הילדים, כנראה ידע שהוא 'שרוף' ובעצם הולך למותו, רק שבמוסד הכריחו אותו".

"לצערי וכנראה שגם לצערו, הוא הגיע לגבהים שבמוסד לא ציפו בתקופה כל כך קצרה, לקצינים ושרים בדרג כל כך גבוה, נתנו לו לשדר ברדיו ובין לבין הוא העביר מסרים לישראל".

"לראות את רמת הגולן שהייתה מחנה צבאי גדול, וכל המחנות שנכבשו לאחר מותו, ''שביל אלי כהן'', ואת כל הסיפורים האלו הייתי שומעת ברדיו כשאני לבד".



אלי כהן (במרכז התמונה) בגולן הסורי

על נפילתו של אלי והתפיסה שלו בידי הסורים מספרת נדיה עם הרבה כעס על המוסד. היא מתארת סיפור שונה מהסיפור הרשמי שהופץ ומאשימה את ראש המוסד ואת ה'מלאך בלבן'.

"כשהוא נתפס לא האמנו. שניים שריגלו למען האמריקאים בסוריה ידעו מי הוא וכנראה שלא עמדו בחקירה. לא תפסו אותו כשהוא משדר ולא בעקבות ששידר יותר מידי, זה היה סיפור שיצר מאיר עמית ראש המוסד בכדי להוריד מעליו את האחריות, לאחר מותו כולם נעלמו, גם המלאך בלבן, עמית הורה לא לדבר על אלי.

'המלאך בלבן' ששמו שמעון סומך, עוד לא ראיתי אדם קר ומנוכר כמוהו, ואני זוכרת כמו היום את המעמד הזה. בפנים חתומות הוא הודיע שאלי נתפס בסוריה, ''מצבו לא טוב אבל אנחנו נשתדל לעשות משהו''

אמרו לנו לא להתראיין, לא לדבר עם אף אחד, זה היה כאילו חומר נפץ בתוך הנשמה, ובמוסד לא באו ולא התעניינו בכלל כל אותה תקופה, ובאחד הימים זה היה פורים, שמענו משהו על משפט ופסק דין, כי לא רצו לחשוף עד כמה אלי נכנס פנימה. באותו משפט לאחר עינויים קשים ומרים אלי כבר לא היה נראה אלי.



תלייתו של אלי כהן בדמשק

הרגשנו שמצבו רע, ידעו בתוך המוסד, הגענו אליהם והכניסו אותנו פנימה, ואז אמרו לנו שבמבנה סמוך נמצא המלאך בלבן, שמענו מוזיקה מרעישה דפקנו בדלת ופתאום הוא יוצא מחופש ורוקד, היינו המומים. והוא תהה מי נתן לנו להיכנס, ואנחנו הבנו מי בעצם ניהל את החיים שלנו ושל אלי".

לפני שנה וחצי התפרסם סרטון מצמרר מסוריה. נדיה מספרת כי הם ידעו על הסרטון אבל הוא היה זה שנתן את הוכחה האחרונה והסופית כי אכן אלי מת: "שמענו קודם אבל נחשפתי לזה בתקשורת, חטפתי שוק, פשוט שוק, לראות אותו תלוי בכיכר העיר, מורידים אותו מהחבל, זה ניפץ לי את כל האשליות והתקוות שאולי הוא בחיים, או שאולי מענים אותו".

על השנים שחלפו מאז המוות, על הבקשות של אלי ועל היחסים עם המוסד אומרת נדיה: "עברו 53 שנים מאז. אמא שלו נפטרה בלי לבכות על הקבר שלו, במוסד לא העלו את בקשתינו להעלות את הגופה, ניסיתי פעם אחר פעם. המכתב שהוא כתב לפני מותו, ''נדיה אני רוצה שתתחתני כדי שלילדים יהיה אבא'' – לא הרגשתי שאני צריכה למלא את מבוקשו, ''השכלה לילדים'' הוא ביקש והם קיבלו, היום אנחנו בקשר מאוד יפה במוסד מחבקים אותנו וזה נותן חצי נחמה".

"אני בת 83 עוד מעט", מסיימת נדיה, "ואני מתפקדת ולא מפסיקה לפעול למענו, כנראה שאני ממשיכה את המורשת שלו, ומביאה אותו אל העם".

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!