הזמר סוער: הילדים החרדים גרמו לי להתבייש

היום התביישתי. היום כאב לי הלב. היום הרגשתי שוב שמשהו כאן לא נכון.

במסגרת המקצוע שלי, אני פוגש אנשים מגוונים וקהלים שונים, ובכלל יהודים מכל הסוגים והצבעים, ובכל פעם מחדש אני מרגיש שכיהודים שומרי מצוות, יש עלינו עוד אחריות שלא כתובה במשנה ברורה.

אנחנו, אם נרצה וגם אם לא, משמשים כנציגים או שגרירים של הדת. של התורה. ובכלל של כל מה שנתפס כנכון, כאמת, וכהתנהגות ראויה. האחריות הזאת יושבת לנו על הכתפיים, במיוחד כשאנחנו מסתובבים בקרבת יהודים שאינם שומרי מצוות.

כל חובש כיפה, נחשב בעיניהם מינימום ל'רב'. והוא בכל רגע מייצג בשבילם את כל היהדות וכל היהודים. עד כאן הכל בסדר, פחות או יותר. אז למה התביישתי היום?

אחזור להתחלה. במסגרת מקצועי הוזמנתי לאירוע יום הזכרון. אירוע כואב ומרגש. אירוע שבו יושבים בקהל אנשים שלעולם לא מפסיקים לבכות. אנשים שאיבדו בן או אב אח או קרוב אחר. אנשים שכל חייהם אבלים. אנשים שאף אחד לא היה רוצה להתחלף איתם.

אירוע מרגש עד דמעות. אירוע שבו אנשים עולים לבמה ומדברים על הכאב התמידי שלהם, וסוחפים את כל הקהל בדמעות שלהם. אירוע שאי אפשר לשיר בו בלי לבכות. הקול רועד והדמעות זולגות, והשותפות ההדדית בצער ובכאב, נראית בצורה המוחשית ביותר.

אבל לא בגלל זה התביישתי. התביישתי כי בקרבת המקום הסתובבו ילדים משלנו. ילדים שנראים כמו הילדים שלי - ילדים עם כיפות ופיאות. ילדים ששופכים החוצה את כל מה שהם שומעים בבית וב'חיידר'.

אבל לא זו הבעיה. הבעיה שכנראה בתלמודי התורה שלנו עדיין לא הבינו שאנחנו חיים בארץ ישראל, ושכולנו באותה סירה. החיילים שלזכרם קיים היום הזה, הם אחים והורים ושכנים וחברים של כולנו, ושהיום הזה הוא יום כואב לכל יהודי, גם אם הוא מקבל דחיית שרות כי 'תורתו אומנותו'.

הילדים שגדלים תחת חינוך של תורה והכרת הטוב, היו צריכים להיות הראשונים שיעלו להגיד פרק תהילים על קברי הבחורים שנהרגו למענם. הם היו צריכים לשמוע מהמלמד בחיידר שהיום הזה הוא יום עצוב, יום כואב, יום של אחדות, יום של השתתפות בצער המשותף של כל יהודי שאיבד את שמחת חייו לנצח.

אך במקום זה עומדים ילדים וצועקים וצוחקים ולועגים. ואני מסתכל וליבי כואב. ואני שוקע במחשבות. אלה הילדים שלנו? זה החינוך שאנחנו בחרנו? כך אנחנו רוצים להעמיד את הדור הבא?

כשעברו שם כמה אנשים מבוגרים, אולי היו הם ההורים של אותם ילדים, והתנהגו בדיוק כמוהם. כבר לא יכלתי לעמוד בזה. מה קרה לנו? מה קרה לנו? איזו בושה! כואב הלב.

כשנגמר הטקס ישבתי לי באוטו בעיניים דומעות. ופתאום לא ידעתי ממה אני עצוב יותר. מהכאב והצער מכל הסיפורים ששמעתי בטקס, או אולי בכלל מהבושה.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!