"בזכות האמונה": המשפחות השכולות מדברות

חללים לא נופלים רק בזמן מלחמה. סמ"ר אלמוג שילוני הי"ד, הגן על אזרחים גם בנשימתו האחרונה כשהותקף בידי מחבל על גשר "ההגנה", בדרכו לבסיס. "הפרמדיק שטיפל בו סיפר לנו שגם כשאלמוג היה כמעט בלי רוח חיים, אי אפשר היה לקחת ממנו את הנשק. הגוף שלו ננעל סביב הנשק וזהו, הוא מסר את נפשו והציל רבים שעברו באזור", מספר אביו של סמ"ר שילוני הי"ד, יוסי, בעוד יושב בחדרו ומסתכל על תעודת ההערכה שקיבל בשמו של אלמוג ממפקד חיל האוויר דאז, האלוף (מיל') אמיר אשל.

"בשבת האחרונה ישבנו סביב שולחן השבת ואלמוג סיפר על תופעת חטיפת הנשקים, ועל פעם אחת בה ניסו לחטוף נשק לחייל שלו בתחנה המרכזית בעפולה", מספר אביו. "'אבא, לי לא יחטפו את הנשק', הוא אמר לי. אז אמרתי לו, 'תבין מי עומד מולך. הם באים מאחור, נחושים ועם תאוות רצח, זה לא פשוט להיות כל כך בטוח בעצמך'". סמ"ר שילוני הי"ד סיים את השיחה נחוש בדעתו וחזר על דבריו: "לא, לא יחטפו את הנשק..".

ב-10 בנובמבר 2014, חזר סמ"ר שילוני הי"ד מחופשה והתייצב במחנה צריפין לצורך בדיקה רפואית. בסיומה, נסע לתחנה המרכזית בתל אביב, ומשם צעד למתחם תחנת הרכבת "ההגנה", בדרכו דרומה לבסיסו. בדרכו, תקף אותו מחבל מאחור בדקירות סכין, במטרה לחטוף את נשקו ולפגוע בעוברי אורח נוספים. "המחבל דקר אותו בגב, דקירה קטלנית עם סכין קצבים ארוכה", מספר אביו.



"התחיל שם מאבק על החיים של אלמוג ועל החיים של כל הסובבים אותו, כי הוא ידע שאם המחבל ייקח ממנו את הנשק הוא יוכל לעשות פיגוע עצום. המחבל המשיך לדקור את אלמוג שוב ושוב וכנראה שבשלב הזה אלמוג הבין שהגוף שלו לא מסוגל להגיב יותר, אז הוא חיבק את הנשק בכל כוחו".

עוברי אורח שחלפו במקום תקפו את המחבל, הבריחו אותו מזירת הפיגוע והזעיקו עזרה. סמ"ר שילוני הי"ד פונה לבית החולים "שיבא" שבתל השומר במצב קשה, ולאחר שעות ספורות נפטר על שולחן הניתוחים. "המחבל נתפס ונגזרו עליו 40 שנות מאסר", מספר אביו של סמ"ר שילוני הי"ד. "היינו שם לאורך כל תהליך המשפט, שמענו את העדויות של האנשים וראינו את הרשע בעיניים של המחבל, אבל היה לנו חשוב להיות שם ולראות את המחבל מקבל את עונשו".

הם קראו לו אבא

כשמדמיינים את ביתו של מתגייס חרדי, לא בהכרח מדמיינים את ביתו של סמ"ר שילוני הי"ד. אביו וסבו היה לוחם ודודו היה קצין רם דרג בצה"ל. "הבית כולו היה מאוד מחובר לעשייה צבאית, לכולנו היה ברור שהוא יתגייס", מספר אביו. "לפני הגיוס הוא נכנס לכושר כדי להגיע למקום הכי טוב שיכל בצבא, אבל מאחר שקיבל פרופיל 72 בגלל סעיף משקפיים נמנע ממנו להגיע לאותם מקומות".

סמ"ר אלמוג שילוני הי"ד

למרות סעיף המשקפיים, סמ"ר שילוני הי"ד נלחם כדי להגיע ליחידה הכי מבצעית שיכל והגיע לפלגת "מגני הנגב", פלוגה לוחמים שעיקר תפקידה הוא הגנה על בסיס נבטים, אך מדי פעם יוצאת לפעולות יזומות. סמ"ר שילוני הי"ד היה חלק מהמחזור הראשון של חיילי "נצח יהודה" החרדיים ששירתו בפלגת "מגני הנגב", ובמהרה יצא לקורס מפקדי כיתות.

"הוא היה חייל מצויין עם יכולות מבצעיות גבוהות", מספר אביו. "הוא לא היה מספר את זה, אבל בסוף יום, במקום ללכת לנוח, הוא היה בודק שכל החיילים שלו מקבלים את מה שהם צריכים – שיש להם מספיק שעות שינה, שמי שצריך לראות רופא מקבל תור ושיש להם למי לפנות לכל בעיה. הם קראו לו אבא. הוא בסך הכל היה הסמל שלהם, אבל הוא היה בשבילם כל הזמן, גם בשבתות, בחגים, בלילות. אחרי שהוא נרצח, אחד החיילים שלו אמר לי שעכשיו הוא עושה את התפקיד של אלמוג, ושהוא לא מאמין לאיזה עומק הוא הגיע עם כל חייל".

כששירת כסמל מחלקה בפלגה זיהה סמ"ר שילוני הי"ד שיש לו כמות גדולה של חיילים בודדים, 17 מתוך 40. "אלמוג דאג להביא את החבר'ה האלה אלינו הביתה עם רגישות ברורה והמון צניעות וענווה", נזכר אביו. "אף אחד לא ידע על החבר שהיה כאן שבוע לפני".

כל חלל משאיר מאחוריו חור בליבה של משפחתו. רבקה רוסלס, אחותו של סרן ישי רוסלס ז"ל שנהרג בתאונת אימונים, מספרת על האח שממנו לא זכתה להיפרד: "לפני שישי יצא לקורס מפקדים הוא סיפר שהמפקדים שלו דאגו שהוא נחמד מידי כדי להיות מפקד, הוא היה ילד טוב ועדין ובכל זאת כשנכנס לפיקוד ישי הוכיח את עצמו", היא מספרת. "ישי עשה את זה דווקא בדרך העדינה שלו וזה בהחלט עבד. לא שמענו ממנו על חיילים קשים, כולם קיבלו את הפיקוד שלו. ישי לא רצה להפסיק שם, הוא רצה להיות צלף עוד לפני שהתגייס ובסוף הוא יצא לקורס קצינים בזמן קורס הצלפים ולכן לא סיים את קורס הצלפים, אבל הוא כן נהיה הקצין של הצלפים – הוא היה כל כך גאה ושמח בזה, הוא עשה עבודה מדהימה".

אלפים ליוו את ישי רוסלס ז"ל למנוחות בהר הרצל

לדברי אחותו, כבר בגיל מוקדם ידע סרן רוסלס ז"ל שהוא רוצה להתגייס. "המשפחה לא הייתה בעד, אבל אבא שלי הבין שזה נכון לתמוך בו", מספרת רוסלס. "ישי אהב להרים מקלות ולהעמיד פנים עם חברים שהם יורים אחד בשני, לצעוק 'אש, אש, אש' והכל. לאבא שלי היה חשוב להבהיר לישי שצבא זה שונה לגמרי, שזה לא המשחק שהוא זוכר, שיבחנו אותו ושהוא יצטרך להתמודד עם הרבה אתגרים קשים. כל זה רק חיזק את הרצון שלו להתגייס, ובסוף אח נוסף שלנו אפילו התגייס בעקבותיו".

האמונה מחזקת אותנו

את החדשות על מות אחיה קיבלה רוסלס בזמן ביקור משפחתי במקסיקו. "ערב אחד דיברתי עם ישי בהודעות והוא מאוד התלהב שהם באימון, אני לא זוכרת אם הוא אמר אימון בדרום או לא, אבל אני כבר הייתי כל כך עייפה שאמרתי לו שנדבר מחר בבוקר", היא נזכרת. "כשהתעוררתי הייתה לי תחושה רעה, ידעתי שמשהו קרה. פתחתי את הפלאפון כדי לקרוא מה קורה בארץ וראיתי שכל האינטרנט מלא בהתראות על תאונת אימונים בדרום, שלחתי לישי הודעות כדי לשאול אם הוא בסדר והוא לא ענה לי, אז עוד יותר נלחצתי והתקשרתי לאבא שלי, הוא גם לא ענה לי, אז התקשרתי לעבודה שלי ולא ענו לי גם שם, לא הבנתי מה קורה אז המשכתי להתקשר לאבא שלי עד שהוא ענה. ברגע שהוא ענה ידעתי שמשהו לא בסדר, שאלתי אותו מה קרה והוא ענה לי 'אח שלך', אז שאלתי מה איתו כי חשבתי שאולי הוא נפצע, כי היה כתוב בכל הכותרות שיש פצוע בתאונה ואבא שלי אמר לי שישי נהרג", מתארת רוסלס.

סרן ישי רוסלס ז"ל

"לא ידעתי מה לעשות עם עצמי, הוא ייצג בשבילי את כל הטוב הארץ הזאת, הוא היה כל כך קרוב לשחרור והיו לו כל כך הרבה תכניות ואני יודעת שהוא היה משיג אותן אבל עכשיו כבר לא, כבר לעולם לא. ה' החליט לקחת לנו את הבן והאח, האדם הכי טוב שאנחנו מכירים. רק הקב"ה יודע למה, אבל אני יודעת שטוב לו למעלה. האמונה מחזקת אותנו". משפחתו של ישי פנתה לציבור הרחב בבקשה לבוא ולהשתתף בהלווייתו, בשל מיעוט קרובי משפחתם בישראל. למעלה מאלף איש נענו לקריאתם ובאו להלוויה שנערכה בשעה אחת לפנות בוקר, על מנת לחלוק לו כבוד אחרון.

כשסמ"ר שילוני ז"ל הבין שאין אף אפשרות אחרת, הוא כרך את גופו סביב נשקו, לא אפשר למחבל לקחת אותו ובכך מנע פיגוע בקנה מידה עצום. בכדי לסמל את ההערכה על מעשיו, הוריו הוזמנו לבסיס נבטים כדי לקבל את אותו הנשק ששימש את בנם במהלך שירותו בפלגה. "הטקס מאוד ריגש אותנו, קשה להסביר מה חווינו כשהנשק הזה הגיע לידינו", מסביר אביו.

"אלמוג מסר את נפשו כדי שהנשק הזה לא יגיע לידי המחבל ומנע שם מרחץ דמים. כבר בשבעה יוסי הוריו של סמ"ר שילוני ז"ל החליטו להנציח אותו בדרך מיוחדת: הם הקימו עמותה לזכרו, ותוך חמישה חודשים שכרו דירה על מנת להפוך אותה לדירה לחיילים בודדים – בה גרים כיום ארבעה חיילים. "אנשים מגיעים ומכינים עבורם עוגות ולכל חייל יש משפחה מלווה שמבקרת אותם בבסיס והחייל מגיע אליהם הביתה וחוגגים לו ימי הולדת", מספר אביו של סמ"ר שילוני.

"יש אצלנו כאן, בעיר מודיעין, אנשים טובים שמוכנים להתנדב כדי לעזור לנו להמשיך את הזכרון של אלמוג. אנחנו ממשיכים את מה שאלמוג ידע – שעם קצת עזרה כל אחד יכול להפוך לחייל טוב יותר ואפילו אזרח טוב יותר". בזכות הכרה מעיריית מודיעין בקרוב יפתח בית קבע ל"בית אלמוג שילוני", הבית הגדול ביותר לחיילים בודדים בארץ בו יתגוררו כ108 חיילים.

(השיחות עם המשפחות פורסמו בגיליון עצמאות של עיתון 'במחנה')

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!