הרופאים שוחחו ביניהם: "אז כמה יש לך בבית הקברות שלך?"

היא היתה נערה צעירה ברומניה כשפרצה מלחמת העולם השנייה. אביה חזר במצב אנוש ממחנה העבודה טירסבול ונפטר זמן קצר אחרי חזרתו. בהמשך אחיה הצעיר בן השנתיים חלה במחלה קשה. העזרה רפואית שהצליחו להשיג בתנאי המלחמה הקשים הייתה דלה מדי והילד הרך נפטר. הנערה הצעירה שמעבר לכאב האישי הנוראי שלה, ראתה את אמה הולכת ודועכת מול עיניה לאחר מותו של בנה, נדרה נדר שאם היא תעבור את המלחמה בשלום היא תהיה רופאה ותעשה הכל על מנת להציל חיים.

בהמשך היא למדה רפואה, התחתנה והקימה משפחה בארץ הקודש. בכל רגע ורגע מעבודתה כרופאה אחיה ואמה היו לנגד עיניה. כיום, שנים רבות לאחר שיצאה לפנסיה היא מתארת חלק ממה שעברה. היא מספרת על הסלנג שהיה לרופאים בבית החולים בו עבדה כרופאה בכירה, את השאלה הנפוצה בשיחות אישיות בין הרופאים "אז כמה יש לך בבית הקברות שלך?" לכל רופא היה את בית הקברות שלו היא מספרת, כלומר כמה אנשים מאלו שעברו תחת טיפולו, לא הצליח להציל, בין אם במהלך טיפול שוטף ובין אם במהלך ניתוח.

"רק לי לא היה בית קברות" קולה רועד ועיניה בורקות "לפני כל פגישה עם מטופל הייתי מבקשת מבורא עולם שייתן לי את החוכמה לעזור לו, כדי שלא אעשה לו מה שהרופאים במלחמה עשו לאח שלי. כשראיתי שהמקרה קשה ומסובך מדי הייתי מתבודדת וקוראת לאח שלי, מזכירה לו כמה אמא סבלה ומבקשת ממנו שיבכה בשבילי בשמיים לפני בורא עולם, שלא יתן לי לקחת חיים מאדם אחר כמו שלקחו את החיים שלו. ברוך השם שהתפילות שלנו תמיד נענו".

למרות גילה המבוגר ולמרות שהרישיון שלה פג, היא ממשיכה בדרכה הצנועה לעזור לאנשים. היא מספרת שבמשך השנים בורא עולם ראה את מסירות הנפש שלה להציל חיים ונתן לה מתנה נדירה – אינטואיציה שעוזרת לה לאבחן בין השורות, בין אם כשהיא רואה את האדם מול עיניה או כשהיא קוראת גיליון רפואי שלו. לדבריה עד עכשיו תמיד הצליחה לעלות על משהו שהרופאים המטפלים לא שמו לב אליו. "חוץ מזה אני אוהבת לברך את היקרים לי. אני לא דתייה אבל אני מאמינה בו מכל הלב. הוא יודע מה עשיתי ומה עברתי כדי לא לקחת את החיים שהוא נתן לבני אדם, אז כשאני מבקשת שיעשה נס ויעזור ליקרים שלי, הוא מקשיב לי ועוזר בדרך כלשהי".

סיפורה המופלא והמרגש מזכיר לכולנו שבאנו לעולם עם כמות התחלתית של מתנות מבורא עולם. הדרך שבה אנו משתמשים בהן, היא זו שתקבע אם במהלך חיינו נקבל מתנות נדירות נוספות.

שאלה אותי פעם, בתו של הגר"י אדלשטיין זצ"ל, איך אני חושבת שאביה נעשה מגדולי הדור. נדמה היה שהתשובה הנאיבית שלי שעשעה אותה אבל היא כבשה את החיוך וענתה בעצמה "יש הרבה גאונים בעלי זיכרון נדיר בעולם התורה ובכל זאת לא כולם נעשו גדולי דור. בשביל זה צריך משהו מעבר. אבא שלי נהיה מה שהוא נהיה בזכות זה שתמיד מחל והעביר על מידותיו".

היא תיארה לי איך כשהיה רב צעיר ברמת השרון, היה מזמין דרשנים לבית הכנסת ואיך לא תמיד הדרשנים הידועים היו מחזיקים מדעותיו של הרב הצעיר ולעיתים היו מזלזלים בדעותיו בפני כל הציבור. לעיתים כנערה היא היתה צופה בו מעזרת הנשים ואחר כך שואלת אותו למה לא העיר לדרשן על הזלזול ו/או העלבון. נראה היה שהרב אפילו לא היה מבחין בכך, זה היה עובד מעליו. כשהיו מקרים שאפילו הוא לא היה יכול להתעלם הוא היה אומר שעליו להודות לאותו אדם על שהוא דואג לו לכפרת עוונות. "אבא אהב את כולם, עזר לכולם ומחל לכולם בלב שלם, בצורה בלתי רגילה. הוא תמיד ראה את הטוב בכל אחד ואחת".

הלוואי ונזכה לעשות לפחות מדי פעם חשבון נפש לגבי השימוש שלנו במתנות שקיבלנו מבורא עולם.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!