תורה עם דרך ארץ \ טורו של הרב בנצי נורדמן

בימים אלו של ספירת העומר, אנו מציינים שני עניינים שלכאורה במבט ראשון - ושטחי נראים כמנוגדים זה לזה, הבה נעמיק בהם לרגעים:

הנושא הראשון והמהותי של ימים אלו, הוא ימי הכנה למתן תורה. הימים שבין חג הפסח לחג השבועות מציינים את הכמיהה והערגה, ההכנה והרצון של בני ישראל אל המעמד הנכסף בו יקבלו את התורה בו' לחודש סיון למרגלות הר סיני.

בני ישראל יצאו ממצרים, מארבעים ותשע שערי טומאה בהם שקעו עד צוואר, ונערכים לקראת קבלת התורה. הצו האלוקי אומר "בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלוקים על ההר הזה". זו תכלית יציאת מצרים לה התנגד פרעה כשביקשו לצאת לעבוד את ה'.

הימים האלו, בכל שנה ושנה מציינים את אותה כמיהה ואותה הכנה, לקבלת התורה המחודשת בכל שנה, כפי שאמרו חכמינו ז"ל: "בחודש השלישי לצאת בני ישראל מארץ מצרים ביום הזה באו מדבר סיני. לא היה צריך לכתוב אלא 'ביום ההוא', מהו 'ביום הזה'? שיהיו דברי תורה חדשים עליך כאילו היום ניתנו".

מנגד ישנו עניין אחר, שאף הוא ארע בדיוק בימים אלו: מות 24,000 תלמידי התנא הקדוש רבי עקיבא, על שום שלא נהגו כבוד זה בזה. זה מאורע מצמרר של כריתת ענף התורה בדורם, טרגדיה נוראית של כביית אור התורה.

במבט ראשון נראים הדברים די מנוגדים, מחד, הכנה לתורה ולכבוד לומדיה, ומאידך, זלזול בכבוד התורה עד כדי מות אלפי התלמידים. אבל למעשה מסתבר ששני הדברים עולים בקנה אחד. ותחילה סיפור להבנת המסר.

*

רבי דוב בעריש ווידנפלד זצ"ל היה גאון עולם. הוא כונה בפי כול בהערצה 'הגאון מטשבין' על שם מוצאו עיירת צ'בין שמחוז קרקוב הפולנית. עם פרוץ השואה התעורר חשש כבד לחייו, לאחר שבעיתון המפלגה הנאצית 'דר שטירמר' הוא תואר כ"גדול התלמודיסטים בעולם". לאחר מסתור ומנוס דרך רוסיה הגיע לישראל והקים את ישיבת 'כוכב מיעקב' והפך לפוסק הדור.
הוא נודע כאסטניסט וכאנין דעת. אצילותו הייתה מעוררת כבוד והיו לו גינונים של מלכות וקדושה. בביתו בשעה שבין מנחה לערבית היה מתקיים שיעור תורני קבוע שרבים מבני ירושלים היו משתתפים בו. אחד מהמשתפים היה עובד בחנות דגים ירושלמית ומיד עם תום העבודה היה סר לשיעור. הריח היה נורא ומבהיל.

הרב מטשעבין שהיה איסטניס היה בולע רוקו, מתאמץ וממשיך את השיעור חרף הריח העז שהפריע לו. אך מעולם לא העיר דבר ואף המשיך להאיר פניו על אותו אדם.

תלמיד קרוב שראה את הרב מתייסר הציע לדבר עם "הדייג" שאולי לא יגיע לשיעור או שמא יחליף בגדיו לפני בואו. אך הרב ההינו מכך ואף הזהירו שלא ידבר עם אותו אדם מטוב ועד רע. שמא ייפגע.

כעבור תקופה, הודיע הרב מטשעבין במפתיע על הפסקת השיעור של תורה. פנה המקורב בקובלנה לרב: לומר לאותו יהודי - אסור, אבל להפסיק שיעור תורה דרבים -זה מותר?! ענה הרב מטשעבין בפשטות וענווה: וכי יש ספק בכלל, ביטול תורה או פגיעה בבן אדם? אין כאן כלל שאלה. אסור לפגוע בבן אדם גם אם יתבטל תורה מרבים.

כראיה לדבריו הביא סימוכין מסיפור שארע בזמן חז"ל ומופיע בתלמוד בבלי (סנהדרין יא, א): רבי נכנס לבית המדרש והריח ריח עז של שום. קרא רבי ואמר: מי שאכל שום שייצא, עמד רבי חייא ויצא, מיד עמדו כל בני השיעור ויצאו בזה אחר זה. למחרת פגש רבי שמעון בנו של רבי את רבי חייא ושאלו: אתה הוא זה שציערת את אבא אמש?! אמר לו רבי חייא, לא תהא כזאת בישראל, עשיתי זאת רק כדי שלא לבייש את האוכל שום.

מכאן הסיק הגאון מטשעבין שמותר לבטל תורה של רבים ובלבד שלא להלבין פנים לאדם. אם תרצו זו גם המסקנה לימים אלו של ספירת העומר. ברור שהימים האלו הם ימי הכנה לקבלת התורה, אבל תורה ללא מידות טובות, תורה ללא וויתור לזולת, תורה שאין בה דרך ארץ וכבוד זה בזה – אינה שווה כלום.

*

המגיד הירושלמי רבי שלום שבדרון התבקש פעם למסור שיעור כממלא מקום. במקום לחטוף את המצווה הוא הסתפק ועלה לשאול את המשגיח הידוע רבי יחזקאל לווינשטיין זצ"ל מישיבת פוניבז'.

מה היה הספק? היות והרב שבדרון נודע כמי שפיו מפיק מרגליות בוודאי יכבוש את קהל המאזינים בדבריו, ולאחר שישוב מגיד השיעור לתפקידו ייתכן ויבקשו ממנו להחליפו בקביעות.

נענה רבי חצקל ואמר: אכן, אין ראוי לקחת משרה זו. אם התורה על חשבון דמו של השני אין היא שווה כלום. תורה צריכה להיות נקייה מכל רבב ופגם, כנאמר "תורת ה' תמימה משיבת נפש". אם היא על חשבון כבודו של השני, אין זו תורה.

לכן, דווקא בימים אלו של הכנה לתורה ולקבלתה, יחד שבטי ישראל ביתר שאת נתחזק בבין אדם לחברו שהיא היא ההכנה הראויה והאמתית לתורה.

שבת שלום וחודש מבורך

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!