כ"ו כסלו התשפ"ה
27.12.2024

לגעת בשכול, לזעוק מהנשמה // שבי רפפורט

צעדתי בצעדת החיים, צעדתי ודמעתי. על העולם שאיננו, ויותר מכל, על העולם החדש שבנית סבא יחד עם סבתא תחי' בגבורה בלתי נתפסת • יצאתם מן המוות, מעמקי הבכא, בחרתם בחיים. תסתכל לאחור סבא ותראה: את הנקמה המתוקה הזו איש לא ייקח ממך, לעולם בדמייך, חיי

לגעת בשכול, לזעוק מהנשמה // שבי רפפורט

 


ישנם רגעים בחיים בהם מכה בנו האמת והכל מתגמד לפתע לממדים אנושיים מוחשיים שהנפש איננה מסוגלת לעכל. שואת יהדות אירופה. קשה לתאר במילים כשהעיניים לחות והכאב מפלח את הלב מול הדממה המהדהדת.

שלושה עשורים של חיים משפחתיים בצל העולם 'ההוא'. כמשפחה ששורשיה עמוקים בפולין של ימי הזוהר, כל שיחה לצידו של סבי הגדול הרה"ח רבי שלום דוד הורביץ זצ"ל, הייתה מחולקת ל'לפני' ו'אחרי'. כל דבר הזכיר לו את העולם 'ההוא' שלא ישוב. את החיים היהודים המפכים בקראקוב של אז, את בתי החסידים ההומים בתורה ועבודה, את החמימות המשפחתית של שבת ומועד, את ה'נסיעות' לגור שלפני עלות הכורת, אימפריית האדירים הזו בצילו של הרבי ה'אמרי אמת' זיע"א. כל שיחה כזו הייתה מסתיימת ברגעים של שתיקה. רגעים בהם נדמה היה לי שראיתי את סבא שלי הגבוה והחסון, בוכה.

לא. לא צריך היה הבזק מיוחד או יום סמלי כלשהוא. כל דבר וכל פרט היה חי מולו. חייו בארץ ישראל כאיש עשייה, הילכו תמיד בצל סמטאותיה של קראקוב וזוועות המלחמה, 5 שנים תמימות בהן העולם נכתש דק עד דק והפך לאפר.

"אתה לעולם לא תבין" -זה היה המשפט שחתם כל שיחת ילדות כזו. היום הזה, פגשתי את אותה דמעה, דמעה אחת ועוד אחת, שטף של דמעות שכולם שלך סבא. אני לעולם לא אבין - צדקת.

היום הזה לפחות חדרה אל ליבי ההכרה באלם. היום אני מבין במעט את מה לא אוכל להבין - - -
צעדתי היום בנתיב חייך.

צעדתי בסמטאותיה של קראקוב, עד שהגעתי אל הבית 'ההוא'. הבית שהיה שלך, הבית שעטף את חייך באהבה. בית הוריך, בית של תורה ויראה, של גדלות וביסוס. בית של חיים תוססים 'אמת'ע חסידישע שטוב' כמו שהגדרת במילים שאין להם תרגום. נגעתי באבנים, אני מבטיח לך שחשתי עדיין את החום, את להט הדמעות כשקעו את משפחתך באימת מוות בעיצומם של ימי החג, שמעתי את השריקות, היריות, ויותר מכל, את הדממה.

היית אז בחור עילוי בתורה, אחד מ-15 בחורים מכל רחבי קראקוב שהתקבלו לישיבת 'חכמי לובלין' ל'זמן הבא', זה שלעולם לא הגיע עוד. את הדרך ללובלין עם מזוודה ועוגיות חמות של אמא, החליפה התופת כל הדרך מהגטו המחוסל עד לרכבות המוות במסע הבלתי נגמר, אל אוושוויץ.

צעדתי במחנות המוות, כשפתיי מבקשות סליחה בכל רגע, על היותי צועד על דמם של הוריך הקדושים, של אחיך ואחיותיך, של דודיך, על חֵלב ודם של מיליוני קדושים וטהורים שנטבחו ונשחטו בידי הנאצים ועוזריהם.

שאף אחד לא יספר לי הייתי אומר תמיד. כן. עוזריהם הפולנים. זה לא פוליטיק ליקורקט היום. את האמת הזו העדת בדם.

הבוק הזה נכנסתי בעיניים מושפלות ל'בלוק 7' הידוע לשמצה. כאן, לפני 70 שנה בדיוק, עמדת גם היום הזה, ובמסירות נפש ונכונות להקריב את שארית החיים, התגנבת לבור הקטנטן שמצאת מאחורי הצריף, נשקת לזוג התפילין שהגנבת באורח פלא והנחת אותם גם היום בעקשנות חסידית טהורה, 8 חודשים מבלי להפסיד ולו יום אחד.

עמדתי בדמה ברחת המסדרים ה'אפל' היומי הידוע לשמצה, עומד מבוייש, כאן, במקום בו התכופפת ומצאת על הרצפה טבליה לבנה עטופה... גלולת 'סוכרזית' רצוצה. היה זה יום הפורים...בזקיפות קומה של גיבור שלא נכנע, הגשת אותה לבחור החסידי שעמד לפניך, 'הא לך משלוח מנות' אמרת בתקווה, והוספת ברכה שאי אפשר לתארה במילים: 'שנזכה לראות את הרבה האמרי אמת, עוד פעם אחת בחיים'. זה הספיק לך סבא. דמעה חצפצפה זולגת במורד העין. שטף של דמעות ולעולם לא אבין. לא אבין איך יכולת.

'שלא עשני גוי'. הברכה המצמררת שמדי בוקר מזכירה לך סבתא תחי' ניצולת המחנה, כיצד עמדת מידי בוקר בכפור הפולני הנורא בדרך ליום עבודה מפרך שלעולם לא ידעת אם תשובי ממנו, ובירכת בטהרה יהודית 'שלא עשני גוי' בעווית של כאב וסלידה מול מגפיהם הבוהקות של קציני הס.ס. נהרות של דם הקרבתם על הברכה הטהורה הזו שנקנתה בנהרות של דם ושכול והפכה לחיים.

 






צעדתי בצעדת החיים, צעדתי ודמעתי. על העולם שאיננו, ויותר מכל, על העולם החדש שבנית סבא יחד עם סבתא תחי' בגבורה בלתי נתפסת.יצאתם מן המוות, מעמקי הבכא, בחרתם בחיים. תסתכל לאחור סבא ותראה: את הנקמה המתוקה הזו איש לא ייקח ממך, לעולם בדמייך, חיי.




בלוק 7, אושוויץ בירקנאו – מסע החיים יום הזיכרון לשואה ולגבורה תשע"ח–2018

יום השואה אושוויץ שבי רפפורט

art

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!

הוספת תגובה

לכתבה זו התפרסמו 1 תגובות

תגובות

הוסיפו תגובה
{{ comment.number }}.
{{ comment.date_parsed }}
הגב לתגובה זו
{{ reply.date_parsed }}