ניצולת השואה מבכה: "שכחו אותנו"

"היום הזה לא יום קל לי", אומרת רחל ג'אן, "אני נזכרת בכל מה שעברנו, מדליקה נרות נשמה וחושבת".

רחל גדלה בלוב שבצפון אפריקה. בלוב, שהייתה בשליטת איטליה, בעלת בריתה של גרמניה במלחמה, הוחלו חוקים שונים נגד היהודים כבר בטרם פרצה המלחמה. לאחר שהחלה המלחמה הוגלו לא מעט מיהודי המדינה למחנות ריכוז והועסקו בעבודות כפיה, יהודים רבים נהרגו בהפצצות הגרמניות ולא מעט משפחות יהודיות ברחו אל הכפרים והתחבאו אצל הערבים תמורת כסף רב.

גם משפחתה של רחל ברחה מאימת הגרמנים, איבדה שניים מילדיה במהלך המנוסה והתחבאה בתנאים לא תנאים: "אני זוכרת את המטוסים השחורים שטסו מעל העיר והטילו פצצות בלי הבחנה. ברחנו מהבתים שלנו והלכנו לכפרים הרחוקים להתחבא אצל הגויים במחסנים שלהם", היא מספרת, "שני אחי הקטנים מתו ברעב, לא הייתה לאמא שלי יכולת להניק או להשיג חלב כדי להאכיל אותם והם פשוט נפטרו".



רחל ג'אן. צילום: באדיבות המשפחה

"הייתי אז ילדה קטנה", היא ממשיכה לספר, "ישבנו במחסן בו התחבאנו ושאלתי את אמי איפה השירותים? היא הסבירה לי שאין שירותים ואם אני צריכה להתפנות, עלי לצאת החוצה. אז יצאתי מבלי לתאר לעצמי מה תגרום לי היציאה הזו. מולי הגיע חייל גרמני גבוה, הוא התקדם במהירות ועם המגף השחור המבריק שלו, המגף שאני לא יכולה לשכוח, דחף אותי אל החול".

"החייל הגרמני לא הסתפק בדחיפה אל החול ועם קת הרובה שלו החל להכות אותי. צעקתי וצרחתי עד שהתעלפתי", ממשיכה רחל לתאר, "אישה אחת ראתה אותי ואמרה לאמא שלי: 'הבת שלך מתה בחוץ על החול', אמא שלי ההמומה טענה שזה לא יכול להיות כי יצאתי לפני דקות ספורות להתפנות, אולי רק התעלפתי מרעב, אבל כבר אני חוזרת, אך כשלא הגעתי היא יצאה החוצה והייתה בטוחה שאני כבר לא בחיים

אמא הרימה אותי בעדינות והשכיבה אותי על הרצפה המלוכלכת במחבוא שלנו. היא הייתה בטוחה שאני כבר לא כאן, אבל אז בא הבחור שהחביא אותנו וכשראה אותי הוא הבין שאני עוד חיה, 'אנחנו נטפל בילדה', הוא הבטיח לאמא שלי, וכשאמא שאלה איך אפשר לטפל בילדה שנפטרה, הוא ענה: 'היא עוד לא מתה'.

הוא רץ לביתו והכין משחה מחלב וחמאה, שני החומרים היחידים שהיו לו, את המשחה הוא מרח אותה הפצעים שלי ובמשך 3 או 4 שנים הוא טיפל בי עם המשחה הזו. אז אולי הבראתי, אבל הרגל שלי לא חזרה לעצמה מעולם, היא נשארה בלי בשר, עם עור ועצמות בלבד"

שבעים שנה עברו מאז הייתה רחל ילדה קטנה, אבל הצלקות הגופניות שנשארו לה הן רק רמז לצלקות הנפשיות שהיא נושאת: "זה לא יוצא מהראש שלי. כל פעם אני מסתכלת על הרגל שלי ונזכרת, זה חרוט בגוף שלי וחרוט בנשמה שלי".

לסיום רחל מבקשת להזכיר לנו שניצולי השואה לא חיים רק ביום אחד בשנה, הם פה מדי יום ועלינו לזכור אותם. היא קוראת למדינה לא לשכוח את אותם אנשים מבוגרים שעברו את התופת ולתת להם שנים אחרונות טובות: "כמה ניצולי שואה כבר נשארו? לא זוכרים אותם, זוכרים אותם בטיפת הכסף שהם מקבלים אבל זה לא מספיק! הממשלה צריכה להיות מודעת ולקחת אחריות. אם מתרחשת קטסטרופה בארצות אחרות, ישר יוצאות משלחות רפואיות ומשלחות תמיכה, אבל את האנשים בבית הם שוכחים".

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!