הסיפור האמיתי של 'עמידת הדום' החרדית

צפירה. שתי דקות דומיה.

מה לא נכתב על הנושא הזה? בשנים עברו בכלל ובימים האחרונים בפרט:

עומדים. לא עומדים. עומדים רק ברשות הרבים. עומדים אף ברשות היחיד. אומרים תהילים או משניות לעילוי נשמת הנרצחים. לא אומרים תהילים או משניות. מתאבלים. לא מתאבלים. זה לא הזכרון "שלנו". "עימו אנכי בצרה". מכבדים. לא מכבדים. מתחשבים. לא מתחשבים.

אין ספור מילים נשפכו באין ספור דיונים ובקביעות נחרצות. לכל כיוון ולכל דעה. אבל, הייתי רוצה להאיר שתי זויות שאף אחד לא נגע בהן.

א. דומני שאין אדם שהצפירה בת שתי הדקות הנשמעת ביום הזכרון לשואה ולגבורה וביום הזכרון לחללי צה"ל לא עושה לו משהו. מטרידה, מזעזעת, מטלטלת, עוצרת את מרוצת החיים לשתי דקות של חשיבה. משהו. לא משנה מה. איזושהי תגובה או הרגשה קשה תמיד יש ולכל אחד.

ב. אין חולק על העובדה שכל(!!!) החרדים אבלים ומצטערים על כל יהודי שנפטר, ועאכו"כ על יהודי שנרצח, ועאכו"כ על יהודי שנרצח על עצם היותו יהודי ונהרג על קידוש ה'. "אין כל בריה יכולה לעמוד במחיצתם" אומרים עליהם חז"ל. וגם הקיצוניים ביותר מצטערים על מותו של יהודי. כל יהודי!

אלא מאי? יש בעיה קשה בהסברת הגישה החרדית, המורכבת, לנושא, ובהנגשתה לאזניים שעולם המושגים שלהן שונה בתכלית (ואינני מתכוון להסביר את ה"דווקא'ניקים" ואת גסי הרוח שהפגיעה בציבור הכללי לא מטרידה אותם, כי כאלה יש גם בחברה הכללית והחברה החרדית לא נקיה מהם, אלא את התפיסה העקרונית).

אז אולי כדאי להבהיר כמה דברים:

א. אין בעמידה בצפירה משום "חוקות הגויים". גם בגלל שאין אף אומה ומדינה הנוהגת מנהג זה, וגם משום שלמושג "חוקות הגויים" יש קריטריון ברורים:

"דבר שנהגו בו העכו"ם לשום פריצות...... או בדבר שנהגו למנהג ולחוק ואין טעם בדבר, דאיכא למיחש ביה משום דרכי האמורי ושיש בו שמץ עבודת כוכבים מאבותיהם. אבל דבר שנהגו לתועלת.....וכן שעושים משום כבוד או טעם אחר – מותר". (שו"ע, יורה דעה, סימן קע"ח סעיף א', ברמ"א שם).

אמנם לשיטת הגר"א (ס"ק ז' שם) אף אם מנהג הגויים אינו קשור כלל לע"ז, ואף אם יש לו סיבה הגיונית כמו מתן כבוד, בכ"ז יש בו איסור חוקות הגויים. כל זה בתנאי שאינו כתוב בתורה או שאין הוא נוהג בהתנהלות הרגילה של החיים. במקרה זה מצינו בתורה מושג של עמידה לשם כבוד, כגון "מפני שיבה תקום". כמו"כ אם המנהג חל על כל אזרחי המדינה בשווה ויש לו סיבה הגיונית, אין בו משום חוקות הגויים" ("אגרות משה", יורה דעה, א', פא').

ראוי לציין שבספר "בית גור" מסופר שבשנת תשי"ז נפטרו שני חברי מועצת גדולי התורה (הגאון ר' יעקב חנוך סנקביץ' זצ"ל, ראש ישיבת "שפת אמת" ועוד אחד שלא הצלחתי לגלות מי היה), וישיבת מועצת גדולי התורה הראשונה שכונסה לאחר פטירתם נפתחה בעמידת דום של דקה לזכרם. באותה סיטואציה השתתפו: הגאון ר' זלמן סורוצקין זצ"ל, הגאון ר' לייזר יהודה פינקל זצ"ל, הגאון ר' יחזקאל סרנא זצ"ל והאדמו"ר מגור בעל ה"בית ישראל" זצ"ל.

מאידך, ראוי לציין שצורת זכרון זו, ע"י עמידת דום, לא היתה נהוגה באופן קבוע בעם היהודי אלא לעיתים נדירות, והחברה החרדית די מסתייגת ממנהגים חדשים שאינם קבועים במסורת.

ב. רוב מוחלט של החרדים, יעמדו בצפירה אם יהיו ברשות הרבים או בחברת אנשים שאינם נוהגים כמוהם, מתוך הערכה למנהגם של אלו, ומתוך כבוד לרגשותיהם.

ג. חלק גדול מהחרדים יאמר בזמן הצפירה פרקי תהילים או משניות גם כאשר הוא ברשות היחיד או בחברת חרדים בלבד, מתוך הרגשה של "עמו אנכי בצרה" ומתוך רצון ש"לא להוציא עצמו מן הכלל".

ד. וחלק מן החרדים לא ינהג כך, ועל זאת ארחיב בסעיפים הבאים.

ה. יש להבין שאצל הציבור החרדי יש הפרדה בין זכרון השואה, הנצחת השואה ויום השואה (והגבורה).

אין ציבור בארץ ובעולם שסבל יותר מהשואה מאשר הציבור החרדי שרוב הנרצחים היו משורותיו ואין ציבור בארץ ובעולם שמנציח את היהודים, הקהילות, הישיבות והחסידויות שהושמדו בשואה יותר מהציבור החרדי.

אם זה שמות ישיבות שהן המשך לישיבות שעלה עליהן הכורת: "כנסת ישראל"-סלובודקה, פונביז', מיר, טלז, ועוד. אם זה שמות הקהילות החסידיות כולן: גור, ויז'ניץ, בעלז, בויאן, ביאלה, סדיגורה, מודז'יץ, צאנז, ועוד ועוד, עשרות רבות של קהילות וחסידויות, ואם זה שמות שניתנו לילדים ע"ש קדושי השואה, סבים, סבתות, קרובי משפחה וגדולי ישראל.

ברור אם כן, שזכרון השואה והנצחתה נוכחים בצורה מאד אקטיבית ודומיננטית בחיי האדם החרדי ואי אפשר להאשים את החברה החרדית בזילזול בשואה, בקדושי השואה, בזכרון השואה או בהנצחתה.

הבעיה נוצרה לגבי "יום השואה". כאשר מדינת ישראל החליטה לקבוע דווקא את יום כז' בניסן, חודש בו לא נוהגים מנהגי אבלות, ליום אבל לאומי, רק בגלל שהוא יום הסמוך למועד פרוץ גטו וורשה שאת אתוס הגבורה ה"קרבית" שבו ניסתה מדינת ישראל הצעירה לרומם ולפאר. דבר זה הוא לגיטימי וראוי כשלעצמו, אם לא היו מנסים להשכיח את הגבורה הנפשית והרוחנית של אותם אלפים ורבבות, שאמנם לא התקוממו פיזית נגד הנאצים, אבל מסרו את נפשם וסיכנו את חייהם על עוד תפילה, על עוד הנחת תפילין, על עוד לימוד דף גמרא, על עוד הדלקת נר חנוכה זעיר, על עוד אפיית מצה ואכילתה בפסח והימנעות, עד סכנת מוות מרעב, מאכילת חמץ ועוד כהנה וכהנה דוגמאות אין ספור לאלפים ולרבבות. (רק לאחר שנים רבות החלו לדבר גם על גבורת הנפש ולפאר אותה, אבל לגבי אנשים רבים זה היה מעט מדי ומאוחר מדי).

הצירוף של אי ההתחשבות בהלכה, יצירת מעטפת סימלית-טיקסית שלא נהגו דוגמתה אף פעם, והאללת הגבורה הפיזית על פני הגבורה הרוחנית-יהודית הוא זה שגרם להסתייגות ולריחוק מציון היום הזה ע"י החברה החרדית. לא הסתייגות מהזכרון, לא הסתייגות מההנצחה, אלא הסתייגות מהיום הספציפי הזה ומתכניו.

ו. גם על חללי צה"ל מתאבל הציבור החרדי. ללא עוררין, ללא הסתייגות וללא מסתייגים. גם בגלל הצער על כל יהודי שנהרג וכנ"ל, גם כהכרת הטוב עמוקה לחללים על שמסרו נפשם והקריבו את חייהם בהגנה על העם והארץ, וגם כהשתתפות בצערן העצום של המשפחות השכולות (ומי כמוני, בן למשפחה שכולה, יודע ומרגיש זאת).

כאן הבעיה היתה שונה. היות ולומדי התורה שבציבור החרדי לא משרתים בצה"ל (כי הם לומדים תורה, דבר שמבחינת הציבור החרדי כולו הוא גם השתתפות בהגנה הרוחנית על העם והארץ וגם נשיאה בנטל הרוחני-מסורתי המוטל על העם היהודי כולו), נוצל יום הזיכרון לחללי צה"ל לא אחת לניגוח הציבור החרדי ולהסתה נגדו על כך ש"למה אין לוויות צבאיות שיוצאות מבני-ברק" (דבר שאינו נכון כמובן. 380 לוויות צבאיות יצאו מב"ב במהלך 70 שנות קיום המדינה. ביניהן לוויות של בני רבנים חשובים ובניהם של חברי כנסת חרדים. שלא לדבר על כך שאין-ספור חרדים שירתו במהלך השנים במחתרות ובצה"ל).

ניתן להבין אם כן את הרתיעה החרדית מהשתתפות פעילה ביום זה.

סיכומו של דבר: הציבור החרדי אימץ את המהות ואת התוכן, ופחות התחבר לסמלים ו"למעטפת". את זה יש להבין, גם אם לא מסכימים עם זה.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!