הרהורים נוגים של הדור השני בצל יום השואה

בבית של ניצולי שואה,
זה לגדול בכאב בסיסי חד קבוע וחודר,
ששום שמחה מאורע חג או חגיגה
אינם מסוגלים להשכיח.

לגדול בבית של ניצולי שואה,
זה לגדול עם שתיקה רועמת קבועה ומעיקה,
עם הרבה לאווים ואיסורים, כשהאיסור הכי גדול זה לשאול,
ולהתייחס להורים בצמר גפן,
כדי לא להכאיב להם חלילה.

לגדול בבית של ניצולי שואה,
זה להיוולד בבת אחת כמבוגר ובוגר,
להיות "האמא של אמא",
להיות "האבא של אבא" ולהיות "הם" כל שעות היממה.

לגדול בבית של ניצולי שואה... זה להיות ניצול בעצמך, וכלל לא בטוח שניצלת...


בבית של ניצולי שואה,
זה לחיות בבית ללא קירות וללא תקרה,
להיות כולך חשוף, וכל מה שיש זה רק עננה הרובצת ממעל,
עננה שחורה העלולה להתפרק על ראשך כל רגע.

לגדול בבית של ניצולי שואה
זה לגדול עם הורים בוכים ללא קול ביום,
ולשמוע ייללת ליל קורעת לב בוקעת ועולה מתוך חדר השינה,
ולתהות בינך לעצמך מה רע עוללת ליקיריך שמצדיק בכי של שנים.

לגדול בבית של ניצולי שואה
זה לשמוע בלילות מתוך שינה שמות ילדים ששמעת עליהם ביום,
ולתהות האם חזרו אחיי הגדולים מן התופת?,
האם חזרו סבא וסבתא ואף הדודים?
או שמא חלום חלמתי.

לגדול בבית של ניצולי שואה
זה להיות מודע מקטנות למושג צריבה, ולא צריבה במחשב וסי די מפלסטיק,
אלא מספר צרוב על בן אדם בשר ודם,
מספר שמלווה אותך כל הימים על אף שהם צרובים על זרוע הוריך,
והמספר הצרוב על זרועם בוער בלבך וצרוב במוחך ונשמתך.


בבית של ניצולי שואה
אין סבא ואין סבתא, יש רק בני משפחה ספורים מקירבה ראשונה,
סבים וסבתות יש רק אצל חברים ושכנים, לנו יש רק סיפורים,
לסבים ולסבתות שלנו מהסיפורים, אין יארצייט ואף קבר אין,
וזאת תחושת כאב צער והחמצה תמידית, במילים שלא ניתן לתאר.

לגדול בבית של ניצולי שואה
זה לראות הורים דואבים וכואבים בעיניים דומעות מבלתי מצוא מנוח ומזור,
זולת בילדיהם –בי באחיי ואחיותי-והסבל קשה להבין אותו,
למרות ניסיון מתמיד להסתיר את הלב הגועש ולשוות כלפי חוץ אורח חיים רגיל.

לגדול בבית של ניצולי שואה
זה לחיות עם הנאצים כל שעות היממה,
בשינה כבהקיץ, וכל פעולה שרק נעשית, הכל אך ורק בגלל
הרצון להוכיח – לנאצים –שהתנחלו בתוכינו- שהם "ימח שמם וזיכרם"
"הם" לא הצליחו וכשלו בביצוע זממם.

לגדול בבית של ניצולי שואה
זה אחריות כבדה מעין כמוה, בשילוב עם תחושת שליחות,
המניעים ויוצרים כח אנרגיה אדיר ומוטיבציה ורצון תמידי
להוכיח להורים שלא תאכזב אותם, ותמלא את כל מאוויהם,
וכי לא כשלו בהישרדותם, ואתה הוא זה שתעביר ותספר לדור הבא את קורותיהם.


לגדול בבית של הורים ניצולי שואה זה להתבגר באיבחה אחת, ללא תהליכים טבעיים ומוכרים.


בבית של ניצולי שואה
אף אחד לא מעלה בדעתו למדוד את קצה הגבול,
זה בית שאסור להכאיב או למרוד חס וחלילה,
כי לאכזב הורים ניצולים זה להוסיף מכה וחבורה על נפשם הדואבת והפצועה.

בן של ניצולי שואה
תמיד חייב להיות המצוין והכי טוב שבמצטיינים, -להוכיח- הרי אמרנו,
אין זה מתקבל שאינך בין המובחרים שבישיבה, הרי צריך להוכיח "להם"
אין כזה מושג ללכת בטל ולא לעבוד, הרי צריך -להוכיח-"להם"

לגדול בבית של ניצולי שואה
זה להיות כנוע מרצון לאובססיית הרעפת אהבה של הוריך,
להתמודד עם רצון יומי של ניסיון לפצותך ולהיטיב עמך עד כדי זרה,
לקבל חום בהרבה מעל הנדרש ולנצרך, בוודאי ביחס לחבריך שכניך.

צאצא לניצולי שואה
הולך בהרגשת נשיאת משא ועול כבד ומעמסה אדירה
כדי לספר את אשר עוללו לנו העם המתורבת עלי אדמות,
ויחד עם זאת להישאר צלול ושפוי בדעת,
ולהאמין שכל זה בא לנו מאיתו יתברך שמו מבלי יכולת להבין מעבר לכך כלום.

אכן, להיוולד בבית של ניצולי שואה
זה להיות ניצול בעצמך.


ימח שמם ושם זכרם.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!