פינת פאר "הנכדה של ניצולת מנגלה" • טור מיוחד

יום השואה שלי...
אני דור שלישי לשואה. סבתא שלי הצדיקה ניצלה אחרי שראתה את כל משפחתה נכחדת מול העיניים שלה.

אני מנסה לחשוב אבל לא מצליחה להבין, מאיפה הכוחות שהיו ליהודים באותה התקופה? מאיפה הכוחות לראות מוות מול העיניים ועדיין להמשיך לחיות ולשרוד. איך?

מאיפה הכוחות לברוח, להסתתר, להתפלל, לקיים מצוות ולהישאר יהודים מאמינים בתוך התופת, מאיפה הכוחות. מאיפה?.

סבתא הצדיקה שלי כבר הייתה בדרכה אל תאי הגזים, יחד עם עוד אלפי נשים שהגרמנים החליטו שעליהן למות כי הן יהודיות.

כמעט הגיע תורה של סבתי להיכנס אל תוך התא, אבל אז יד משכה אותה והוציאה אותה ממוות בטוח אל תופת אחרת. סבתא נבחרה להיות בין הנשים שעליהן היה עורך מנגלה ימ"ש את ניסוייו. מנגלה, הפרופסור שעשה ניסויים על בני אדם חיים ובכך גמר להם את הרצון לחיות, הרס להם את הגוף ואת הנשמה וגם סבתא הייתה אחת מאלה.

למרות הכל סבתא שרה הצדיקה שלי שרדה את הכאב, עברה את השואה, נשארה מאמינה צנועה עם רצון ענק להילחם להגיע לארץ ולהקים משפחה.

סבתא הצליחה והקימה משפחה לתפארת, אבל סבתא מעולם לא הסכימה לדבר על השואה. קיבלתי את התחושות ממקום אחר ובצורה כואבת במיוחד.

נזכרתי בשנים בהם הייתי בחורה ובשכנה הנפלאה שהייתה להורי, אישה בודדה, שורדת שואה. קראו לה פרידה אני חושבת והיא ביקשה ממני לישון אצלה תמורת תשלום כדי שלא תהיה בודדה וכדי שלא תאלץ לישון לבד.

מדי ערב ומדי לילה הגיעו הסיוטים לביקור.

פרידה היתה מכסה אותי בשכבות על גבי שכבות של שמיכות, "שלא יהיה לך קר", היא הייתה אומרת לי שוב ושוב כשאני שוכבת במיטה ועושה את עצמי ישנה.

אחר כך פרידה הייתה ניגשת לחלון ומתחילה, כמו בתסריט קבוע מראש, לצרוח ולקרוא לבנה: "אלעזר, תברח מהנאצים, אלעזר, בא לכאן וקח אוכל, אלעזר בא תתחבא איתי, הנאצים באים!"

צרחות מחרידות, שמילאו את הרחוב ומילאו את עיניי בדמעות מדי לילה. אני כבחורה צעירה, באה אליה, מחבקת אותה ואומרת לה כל ערב מחדש: "פרידה, אלעזר לא כאן ואין נאצים, את בבית שלך ובמיטה שלך בבני ברק שבארץ ישראל".

פרידה הייתה מנגבת את הדמעות וחוזרת למיטה.

לישון? לא, מה פתאום!

הסיוטים היו חזקים ממנה. פרידה לא הצליחה להירגע, היא הייתה צורחת מתוך חלום או מתוך שינה.

ואני רק בחורה, מנסה להבין ולדמיין את התופת ושמה שואה ויודעת שכמה שאני לא אחשוב, כמה שלא אשמע וכמה שלא אזדעזע מהצעקות של פרידה באמצע הלילה, אני לא אצליח להבין אלפית ממה שחוו סבתא שלי, פרידה, ניצולות אחרות וגם כאלה שכבר לא יוכלו לספר.

כי שואה זה הישרדות, שואה זה כאב, שואה זה מראות שאי אפשר להכיל והיא אפשר לשכוח, שואה זה מילה שבנויה מכאב געגוע צער והמון געגוע לאלו שאינם...

אלוקים תן לכולנו ימים של אושר, ואלו שניספו על קידוש ה תהיו מליצי יושר על עם ישראל.