הזוועות שראיתי וההפתעה שהפכה את בטני

שנתיים חלפו מאז ביקרתי במחנות הריכוז וההשמדה בפולין, במקום בו הנאצים רצחו וטבחו שישה מיליון יהודים במשך שנות האופל, שהיום אנו מציינים להם 73 שנה.

הנאצים הארורים לא הבדילו בין חרדים לחילונים, דתיים ומסורתיים. "הפתרון הסופי" מבחינתם היה, השמדה שיטתית של כל בני העם היהודי. לעמוד בצפירה או ללמוד תורה ולומר פרקי תהילים לעילוי נשמת הקדושים הי"ד? הדיון אודות הביטוי הנאות להנצחת הקדושים, הוא לא הדבר החשוב באמת. גדלתי בשכונה מעורבת, מחנה יהודה בירושלים. הורי חינכו אותי לשמור על כבודם של בני האדם, כולם. אם מבחינתו של האחר, עמידת דום בצפירה, היא שתכבד את זכרון יקיריו שנספו בשואה - אעמוד לכבודם ולא אגרום לו צער. כבודם של החיים, אינו פָּחוּת מאלו שכבר אינם עוד איתנו. ברמה האישית, אני לומד ומתפלל לעילוי נשמתם.

עד שאתה לא שם, קשה לחוש את גודל הזוועה. הביקור שלי לפני כשנתיים במחנה ההשמדה מיידנק בפולין, בתאי גזים ובמשרפות, במקום בו עונו ונרצחו כ-80,000 יהודים - השפיע גם עלי, ואסביר. כמתנדב זק"א 14 שנה ובמקביל עיתונאי מזה כ-9 שנים, אני רגיל למחזות קורעי לב, שאני נמנע מלפרטם. מטבע הדברים, עם הזמן, נוצרת קהות חושים מסויימת, והמקרים הקשים משפיעים פחות ופחות על הרגש האנושי. כל מקרה הוא בהחלט מצער וכואב, אך בשל ההרגל, הרגש האנושי נשחק ופחות משפיע, לפחות בטווח המיידי.

במאי 2016 התלוותי לקבוצה בפולין אותה הדריך הרב בני קלמנזון, ראש ישיבת עתניאל. יצאתי לפולין, לראות במו עיניי את העדויות לזוועות שביצעו הנאצים ימח שמם, רציתי לחוש, לדרוך על האדמה רווית הדם. חשבתי שזה לא ישפיע עלי, אך מסתבר שטעיתי. מה שראיתי בפולין, היו אלה צריפי מגורים (אם ניתן לכנותם כך), תאי מקלחות והשמדה, תאי גזים, קרמטוריום ושרידי גדרות תיל מחושמלות. תחילה, היו אלה עבורי, אנדרטאות בלבד, אובייקטים. עדות אילמת שלא עוררה בי רגש מיוחד, לא פרטה על נימי נפשי.

אך כאשר הרב קלמנזון פתח את פיו, ותיאר בפרטי פרטים (!!) את המעשים האכזריים והקשים שביצעו הגרמנים, כל בדל ברזל ועץ קיבל משמעות, כל חדר שומם הריח דם וכל פיסת אדמה נספגה במוות. תנור ענק שנבנה על ידי יהודי - שימש לשריפת אחיו בני עמו, בור ביוב הוביל לקבר בו התחבאו ילדים מאימת הנאצים. לא יכלתי לשאת זאת יותר. הלב סירב לקבל, הנפש הושפעה עמוקות. מתקשה להבין איך בן אנוש מסוגל לבצע מעשים אכזריים שכאלה. אלו כבר לא סיפורים, לא מצגים וחדרים. זה מחנה השמדה! מיליוני יהודים עונו, הושפלו, נרצחו בדם קר על ידי הגרמנים הנאצים. שירת "אני מאמין" בפאתי מחנה ההשמדה מיידנק בסמוך לגדרות התיל, הוציאה ממני דברים שלא חלמתי עליהם.

צריך לראות - צריך להיות, צריך ללמוד ולשמוע כדי לחוש את הזוועה. כדי למלא את החובה המוטלת עלינו: 'זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק".

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!