מי יודע מה עלה בגורלה של בעלת הצמות // סעו לאושוויץ ותזכרו

ידוע הפתגם השגור בפי רבים "אינה דומה שמיעה לראייה", ביום השואה והגבורה כולם מדברים על נושא "הזיכרון", זו היא בעצם המטרה בציון היום הזה – נזכור ולא נשכח את אשר עשו הנאצים הארורים ימ"ש.

איש, איש זוכר בדרכו ועל פי המסורת השמורה לו, את אבותיו ואבות אבותיו, אשר דמם ואפרם נותר ספוג באדמת אירופה. חלקם זכו לבוא לקבר ישראל, חלקם בקברי אחים וחלקם מקום קבורתם לא נודע או שלא נותר מה לקבור רח"ל.

לאן אני חותר? פעמיים בכ"ח שנות חיי, זכיתי לבקר ולסייר במחנה ההשמדה אושוויץ-בירקנאו, מה אומר ומה אדבר, המראות שניגלו לנגד עיניי, הצמיתו והחרידו. קשה היה להביט בשטח הענקי המשתרע על פני עשרות דונמים ולחשוב שאלו היו מלאים חיים. חיים קשים, חיים שנגדעו באיבם במיתות שונות ומשונות.

קשה היה לעבור ביתן אחר ביתן, להכנס ל-4 ולהמשיך ל-22, כשבתווך נראה עומד חבל התלייה, שגדע את חייהם של רבים. החבל האימתני שנכרך סביב צווארם של הקדושים, אשר עלו במיתת חניקה בסערה השמימה. אני עומד מולו עיניי פעורות לרווחה ופתאום דמעה זולגת לה מבלי משים.
אני ממשיך, רואה איזו דלת, נכנס ורואה מולה במרחק כארבעה מטרים ממנה - קיר מחורר מיריות. אני קורא לצידו, שזהו קיר המוות. כאן – מול הקיר הזה הוצאו להורג יהודים רבים, מול כיתת יורים. החורים בקירות מעידים על הזוועה שהתחוללה כאן. צרור היריות לא מותיר ספק, שאיש מאלה שעברו את מפתן הדלת בחיים לא יצא אותה כלעומת שבא.

המחזה קשה, אבל אני אוסף את עצמי, וממשיך יחד עם הקבוצה והמדריך אל היעד המצמרר הבא, מי יודע מה עוד ממתין לי, אה המשרפות. אוי אוי, אני מיד נזכר בקרובי משפחתי סביי וסבתותיי שדמם ועצמותיהם בערו והפכו לאפר, בתוך אותם כבשנים, אני נכנס בצעדים מדודים כמו כולם, שקט משתרר. כולם עומדים קפואים מול מה שנשאר מתאי הגזים ומהמשרפות הסמוכות להן. חלקם מרכינים ראש, עוצמים עיניים ומנסים לדמיין את הסיטואציה, וחלקם ממלמלים פרק תהילים לזכרם של הנעקדים.

ואז כמו כאילו הדבר תואם מראש, כולם פוצחים במקהלה בשירת 'אני מאמין', בלחנו הידוע של החסיד המודז'יצאי ר' עזריאל דוד פסטג הי"ד. ביצועים רבים שמעתי בחיי לשיר הזה, אבל המשמעותי והכנה מכולם, היה אותו ביצוע ספונטני, שם במקום בו נטבחו במיתה המשונה והאכזרית ביותר, מיליוני יהודים רק בשל אמונתם, ועד נשימתם האחרונה לא מש מפיהם "ואף על פי שיתמהמה עם כל זה אחכה לו", המעמד המרטיט מסתיים באמירת קדיש על ידי אחד הנוכחים, 'אמן יהא שמיה רבא' נשמע עד למרחוק מפי ההמומים.

טוב, אוספים כוחות, יוצאים שפופים וממשיכים ליעד הבא בתקווה שהמקום האחרון ממנו יצאנו, הוא שיא הזעזוע. אנחנו נכנסים לביתן נוסף, מטפסים בגרם המדרגות, צעדים מדודים, מי יודע איזה מחזה יתגלה לעינינו כאן, ואז באחת הדמעות שוב שוטפות את הפנים, הממחטה שוב מוצאת מהכיס ונספגת בטיפות חמות הזורמות מאליהן ללא מעצורים.



אחד המחזות הקשים שתיעדתי באושוויץ; הררי שערות.

המחזה נורא – פה נשברתי: כמה צמות חתוכות, שוכבות להן דוממות בתוך אקווריום, משל נגזזו לפני דקות אחדות, מי יודע באיזו צורה ותוך אלו יסורים הן נלקחו, מה עלה בגורלן של אותן נערות צעירות וחסודות, האם במקרה הטוב, גמל השי"ת עמן חסד והן שרדו את התופת וגם זכו לעלות ארצה ולהקים דורות ישרים ומבורכים, או שמא במקרה הגרוע הן הובלו בעל כורחן ובקרחתן אל תאי הגזים כשהן מבכות את מר גורלן ותוך שאגות קורעות לב, עלו נשמותיהן לגנזי מרומים.

אני מסתובב אחורנית ואקווריום נוסף, נגלה לנגד עיניי, אקווריום ענקי של תותבות, החל מידיים ורגליים ועוד עזרים שונים לנכים, אני מהרהר לעצמי, כמה אכזריים הם היו, גם כלפי הנכים והקשישים הם לא גילו חמלה.

אני יכול להמשיך ולתאר את הזוועות והמראות שלא עזבו אותי ימים רבים, אך היריעה קצרה, מה שאני בעצם בא לומר, סעו לשם, קומו עיזרו כוחות וצאו לפולין. כן אני יודע שזה קשה, רבים מחבריי נשבעו שכף רגלם לא תדרוך על האדמה הארורה ההיא, הספוגה בדם יקיריהם, אני יכול להבין אולי את הקושי, אך, למען תחושו ותבינו את אשר הם עברו ועד כמה מסירות נפשם היתה כה גדולה, עליכם להתגבר לאזור אומץ ובעיקר סקרנות, ולצעוד בגאווה ובתחושת ניצחון, לדמוע, להתרגש ולהצטמרר, אבל לצאת מבינים, מוחשיים יותר וכמובן "זוכרים" יותר.

כי מי שביקר שם, לעולם לא ישכח ולא יסלח. ויבטיח לעצמו כי "לעולם לא עוד" – לא ייתן למראות הללו לחזור על עצמן.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!