מסע ההצלה: כך ניצלו שני האחים הקדושים

האחים הקדושים האדמו"ר רבי אהרן מבעלזא זיע"א ואחיו רבי מרדכי מבילגורייא ניצלו מהשואה האיומה. סיפור הצלתם בדרך לא דרך, הוא סיפור מופלא.

'בחדרי חרדים' חוזר ביום השואה לנס ההצלה, כפי שנכתב בדברי הימים של חסידות בעלזא שכמעט ונכחדה כליל, ואז הפכה למעצמה חסידית בעולם כולו.

ביום זאת חנוכה תש"ב, הגיע נהג אל דירת רבי אהרן מבעלזא בפרמישלאן, ובאותה שעה היה הרבי באמצע עריכת שולחנו הטהור לכבוד "זאת חנוכה", בנוכחות מתי מעט. תחילה הוא בא לבדוק את השטח ולראות במי מדובר. הוא הורה תיכף כי על כל הנוסעים לגלח את זקנם. הנסיעה תהיה בלילה, אז יוחלט מי ומי הנוסעים, וגם כי בלילה קל יותר לבצע משימה מסוכנת זו.

אין לתאר ואין לשער את הנסים העצומים, הגלויים והנסתרים, שעברו על האחים הקדושים זי"ע בדרך האיומה והמסוכנת. תחילה עברו דרך העיר הגדולה לעמבערג, ששרצה בשעה זו חיילים נאצים, וכל רגע של שהות בה היווה סכנה נוראה ומוחשית. המהר"ם זי"ע סיפר לימים, כי העיר היתה מוארת ודחוסה בחיילים וכלי רכב צבאיים שנעו לעבר החזית הרוסית, ופחד ומורא נפלו עליהם בכל אותן שעות אימה, אך אף פעם אחת לא נעצרו על ידי חיילים ולא נפגעו מהם.

משם המשיכו בדרך ארוכה ששיירות רבות של מכוניות וטנקים מהצבא הנאצי מצויות בה, עד לפשעמישל, עיר הגבול. בהגיעם לפשעמישל, אפפה אימה גדולה את הנוסעים, ואף הנהג נתקף חרדה גדולה, שלא ייתפסו ח"ו על ידי החיילים שומרי הגבול הקפדניים צמאי הדם. כשהתקרבו אל הגבול צעק לעבר הנוסעים: "ראבינער! מאכן זי געשווינד דאס געבעט..." (רבי! ערכו נא מהר את תפילתכם). למרבה הפלא, כאשר עבר את הגבול נוכח הנהג לראות, כי שומרי הגבול נרדמו על משמרתם, והיו שקועים בשינה עמוקה.

לאחר שחלפה הסכנה, שרק הנהג בפיו לאות נצחון, ואף לגם מעט יין, על מנת להפיג את המתח הגדול שהיה שרוי בו, ובעליצות המשיך בדרכו לטארנא. ידוע ידעו הנוסעים, כי עדיין הסכנה רבה, כי בעיר טארנא שכנה מפקדת הגיסטאפו של מערב גליציה. אף הנהג הזהיר מפני הסכנה, וביקש שוב להתפלל אל ה'.

התאונה וההצלה



עודם מתרחקים מן העיר המשיכו בדרכם על כביש סואן, עמוס במכוניות ומשאיות ענק של הצבא הנאצי, ולכן נאלץ הנהג לנסוע על שולי הכביש. נסיעה קשה כזו, הפכה להיות קשה שבעתיים לאחר שהיה הנהג מבושם במעט. הנוסעים היגעים מטורח הדרך, תפסו תנומה, ולפתע, כתוצאה מן הנסיעה בשוליים בלתי סלולות, התהפך הרכב וטלטלה עזה זעזעה את הנוסעים, עד שהתגלגלו לתוך תא חפירה בצד הדרך.

כל הנוסעים נפצעו בתאונה הקשה, והיו בסכנה גדולה. בלב חרד צעקו "שמע ישראל", והיו בטוחים כי קיצם הגיע. ארבעת הנוסעים שכבו מתחת למכונית ההרוסה, בתוך שברי ברזל וזכוכית, כל אחד לחץ על חברו בגופו והנשימה קשתה עליהם מאוד. הרבי מבעלזא החל לומר וידוי, לאחר שהיה במצב קשה מכולם.

אחיו המהר"ם מבילגורייא זי"ע סיפר לימים, כי אין הוא יודע ומבין מה קרה אז, ומאמין הוא כי זכות אבותיו עמדה לו, ובדרך נס ופלא עצום, הרגיש לפתע הטבה מסוימת, וגם אויר לנשימה, ובדרך לא דרך הצליח להשתחל מתוך הרכב, כשהוא מסייע לאחיו הרבי ולשאר הנוסעים להידחק החוצה.

אם לא די בנס זה, לא חלפה דקה מאז הצליחו לצאת אל המרחב, ונדהמו כולם לראות את יד ה' שהצילם פעמיים. מנוע הרכב התפוצץ, והרכב כולו הפך למאכולת אש.

פצועים שותתים דם עמדו כולם על הכביש, בשעה שלש לפנות בוקר, במקום מסוכן ביותר. מכוניות הצבא הגרמני נסעו לכאן ולכאן. הנהג התקדם מעט לנקודה אחרת שם קיווה להזעיק עזרה, וכך נשארו הרבי זי"ע, אחיו המהר"ם ושני הגבאים, לבד בגוב האריות, ומלבד את מכוניות הצבא הגרמני לא ראו מאומה. הרבי זי"ע שאל את אחיו המהר"ם זי"ע שוב ושוב: "וואס טוט מען, וואו גייט מען? - - -".

באין ברירה, עצר מהר"ם זי"ע עגלה שעברה שם, וצעק לעבר הנוסעים בפולנית שיעצרו בכדי לעזור להם. להפתעתם השיב העגלון באידיש: "יהודים?! מה אתם עושים כאן? הלא מפקדת הגסטאפו אינה רחוקה מכאן!".

היה זה דבר פלא בפני עצמו, שבמקום כזה, ועוד בשעה כזו, יעבור עגלון יהודי, שזה שנתיים, מאז פלישת הגרמנים לפולין, לא נראה עגלון יהודי על כבישי פולין.

לאחר שהתחננו לפניו שיכניס אותם לעיר, טען העגלון כי סכנה גדולה תהיה אם יביאם אל תוך העיר, אך הסכים לקחת אותם לפונדק שבבעלות יהודית הנמצא קרוב למקום התאונה, והוא מחוץ לעיר, בכפר וולה רדזינסקה. בדרך לשם ביקש הרבי זי"ע מאחיו, שלא יגלה לבעלי הפונדק את זהותו.

בהגיעם לשם, הקישו על הדלת, שוב ושוב, אך אין קול ואין עונה. כאשר הגבירו את נקישותיהם התקרב בעל הפונדק אל הדלת וצעק לעברם: "לכו מכאן, אסור להכניס אף אחד", אך בעל העגלה טען ואמר לי כי חייב הוא להכניס את האנשים הפצועים. גם מהר"ם זי"ע צעק לעברו: "איהר וועט נישט קיין חרטה האבן ווען איהר וועט אונז אריינלאזן!" (לא תתחרטו על כך שתכניסו אותנו).

בשמעו כך, הורה להם ללכת דרך דלת אחורית אל החצר, שם פתח לפניהם מחסן עצים, נעל אותם בתוכו, והוא חזר לחדרו. בכך סיכן בעל הפונדק את נפשו, אילו היה נתפס היה משלם על כך בחייו.

חבולים וחלושים נפלו על גזרי העצים ועל האדמה הקרה, תוך שהם נאנקים מייסורים. והנה, קול אנחותיהם נשמע החוצה, ואשה שהתאכסנה באותה בית בחדר הסמוך למחסן, התקרבה אל המחסן עם נר בידה, בכדי להגיש עזרה. והנה, כאשר אך פתחה את הדלת, ראתה את הרבי זי"ע והכירה אותו מיד, ובזעקה גדולה התעלפה.

התברר, כי אותה אישה מוצאה מסלובקיה, ולאביה היה מסעדה במארינבאד, שם היה הרבי זי"ע מגיע לנפוש, ופעם אף זכתה לקבל ברכה מפיו, ועם פרוץ המלחמה וגירוש היהודים משם, התגלגלה היא ואחיה לטארנא, ובהיותם אזרחי חוץ הורשו לגור מחוץ לגטו. כמובן שהיא הזעיקה מיד את אחיה, שחש לבוא לעזרתם, ואף קרא לבעל הפונדק וגילה לו מי הם האורחים הפצועים.

הם הביאו 'יוד' לחיטוי הפצעים, ותחבושות, ובנוסף הכניסו קפה עם חלב לחזק את כוחותיהם.

הגבאי ר' נחמן הערש, שנפצע קשה יותר מהם, הכניסו לעיר, ורופא יהודי מטארנא הוזעק לבדוק את השאר.

סיפורו של הרופא



הרופא שהוזעק היה ישעיה הנדלר, שלימים זקף את הצלתו בזכות זו, ובפרקי זיכרונותיו רשם את המאורע ההוא:

"היה זה לילה קר ואפל בגיטו טארנוב. מישהו הקיש בחוסר סבלנות על חלון דירתי. 'יהודי אני, דוקטור, פתח את הדלת'. חשתי אל הדלת. בפתח עמד מר גולדפרב, חסיד בלז ואחד מעשירי טארנוב. ניכר היה עליו שהוא מודאג: הוא דיבר בחופזה. 'ד"ר הנדלר, אני זקוק לעזרתך. אנחנו מוכנים לשלם כמה שתרצה. הרבי מבעלזא נפצע. הוא נמצא כעת בכפר קטן קרוב לטארנוב וזקוק לטיפול רפואי מידי'. ידעתי היטב מהו הסיכון שאני נוטל בעזבי את הגטו ללא אישור יציאה: העונש על כך - מוות.

"תוך דקות ספורות התלבשתי, ועם תיקי הרפואי בידי יצאתי בעקבות גולדפרב. הורדנו את סימני ההיכר וטיפסנו מעבר לגדרות וזחלו בבוץ, עד שלבסוף יצאנו את תחומי הגיטו. שם חיכה לנו איכר פולני, עם עגלה וסוס. לאחר שהתיישבנו בעגלה ויצאנו לדרכנו, סיפר לי גולדפרב בקצרה את קורות הרבי מבעלזא, רבי אהרן רוקח, מאז נמלט מבלז. הוא איבד את בני משפחתו וביניהם בנו האהוב, וכעת נפצע קשה בתאונה. הרבי מבעלזא יחד עם אחיו, רבי מרדכי מבילגוריי, ואתם שני חסידים נאמנים, שכרו מונית עם נהג פולני עבור סכום כסף אגדי, כדי שיקחם לבוכניא. המכונית הדרדרה בצידי הכביש, התהפכה בתעלה, והרבי הזקן נפצע קשה.

"בתום נסיעה שארכה קרוב לשעה בדרכים הפולניות החשוכות, הגענו לכפר 'וולה רדזינסקה' בו המתינו לנו הרבי ואנשיו. האיכר, בעל העגלה, הוביל אותם לאורווה. שם, ישוב על ערימת קש, לאורה החיוור של מנורת נפט, היה הצדיק מבלז אשר שמו ידוע ברחבי תבל. פניו של הרבי היו חבושות במטפחת אדומה, כאילו שסבל מכאב שיניים. זקנו ופאותיו גולחו וידיו ובגדיו מוכתמים מדם.

"בחדר שררה אפלולית, כיון שדלק בו נר קטן אחד. ביקשתי איפה להדליק כמה מנורות נפט כדי לבדוק את הפצועים לאורן. טיפלתי קודם ברבי, לאחר שניקיתי את ראשו של הרבי, הבחנתי בפצע עמוק סמוך למצחו. כן היה לו פצע עמוק נוסף בזרוע. תפרתי את שני הפצעים. ולאחר מכן פניתי לנוסעים האחרים שלמזלם ספגו מכות קלות בלבד.

"תוך כדי עבודה בחנתי את פני הרבי, לא יכולתי להסיר עיני ממנו. הוא היה אחוז מבוכה רבה, אולי בגלל גזיזת פיאותיו וזקנו. לעומת זה היו עיניו עיני אדם חסר פחד. עיניים שראו והבינו הכל. הוא היה שקוע במחשבות, ודומה היה שאותו רגע בדו-שיח עם כוחות טמירים. רחוק היה מן המציאות אותם רגעים ארוכים. שנים רבות חלפו מאז - אבל את המבע שנח בעיניו לא שכחתי עד היום.

"כאשר כיליתי מלאכתי ביקש לשלם לי, אך סרבתי לקבל תשלום. אמרתי לו שעשיתי חובתי האנושית והמקצועית.

"דברי גרמו לרבי התרגשות רבה. לפני שנפרדנו, בירך אותי ואמר לו כי אני ובני משפחת יינצלו מן המלחמה. הוא העניק לי שטר של עשרים זלוטי (כלירה אחת), יותר בתור קמיע ושמירה מאשר כתשלום. הרבי אמר לי לשמור על המטבע, וזכותו תגן עליו תמיד.

"בדרכנו חזרה לגיטו, ביקש גולדפרב לקנות את הקמיע מידי. 'דוקטור, לשם מה אתה צריך קמיע? אתה אינך שומר תורה ומצוות. בתור שכזה, אין כל משמעות לקמיע מרבי של חסידים עבורך'. הוא הציע לי אלפיים זלוטי עבור המטבע. סירבתי. הסברתי לו, כי השטר הוא מתנה אישית והברכה שבה קשורה לאדם שקיבל אותה מידי הרבי.

"אמר מר גולדפרב: 'אותך ואת בני משפחתך כבר ברך הרבי וברכתו תעמוד, ואילו השטר יכול להגן על משפחתי ועלי...'. לא הצלחתי לשכנע אותו, כי כך לא ייעשה.

"כשחוסל גיטו טארנוב, בספטמבר 1943, גורשתי יחד עם צעירים בריאים אחרים לפלשוב. לקחתי אתי את אוצרותיי היקרים ביותר, המטבע וכתב יד רפואי אותו כתבתי בגיטו. לפני גירוש נוסף, הפעם מפלשוב למחנה ריכוז בגרמניה, קברתי את המטבע יחד עם כתב היד ליד הצריף שלי בפלשוב.

"בדיוק כפי שהבטיח הרבי מבלז באותו לילה חשוך בכפר פולני נידח, ניצלתי ועברתי את המלחמה בשלום. אחרי השחרור, חזרתי לפלשוב והחלתי לחפש את הקמיע וכתב היד שלי. הצריף נהרס בינתיים, ומלאכת החיפוש הייתה מייגעת. אך לבסוף הוכתרו מאמצי בהצלחה, ומצאתי את המקום, שם היו עדיין טמונים הקמיע וכתב היד.

"למרות ששיכלתי את הורי בגיטו טארנוב, ואף אחיי, שהיו רופאים אף הם, נספו בשואה. אני מאמין כי בזכות המטבע והברכה שקיבלתי מפי הרבי מבלז, ניצלתי אני ואחותי".

תודה למערכת 'אור הצפון' על המידע

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!