ישראל קליין מציג: יום השואה בלי פילטרים

תמיד ביום זה צפים לי זיכרונות. לא, אל תטעו, אני לא בן 90 ולא הייתי בגטו וורשא, אבל אני נכד לסבא שהיה שם. דמותו לא יוצאת לי מהראש. סבא שתמיד ישב באותו כיסא בפינת האוכל בביתו והסתפק בצלחת אורז לבן. כן, רק אורז ורק לבן, העוף אצלו היה תוספת, ולפעמים אפילו תוספת מיותרת.

סבא עבר את השואה כנער מתבגר בן 15. תמיד ידעו במשפחתי לספר שגבורתו הייתה בכך שקפץ מקרון הרכבת שהייתה בדרכה אל הלא נודע. הוא ברח לבד והשאיר שם את כל מה שמוגדר כמשפחה: הורים אחים ואחיות, כשמאחוריו משפחה ענפה שמקום קבורתה לא נודע מעולם. הדבר היחיד שידעתי
עליהם הוא שסבא קרא לבניו ובנותיו בשמות בני המשפחה שלא שרדו.

ישראל קליין

שנים של שתיקה, שנים של פנים חתומות. בכל פעם שהגיע היום הזה – יום השואה, שנים שהשתיקה של סבא הייתה הצעקה הכי גדולה שלו. שתיקה כזו שצעקה סיפור חיים, חיים של סבל רדיפה ומוות של בני משפחה. נכון, זה נקרא 'יום השואה והגבורה', כדור שלישי לניצול שואה אני יודע שאין יום כזה. כל יום הוא 'יום הזיכרון לשואה'. כל יום הוא יום בו השתיקה כואבת מהמילים.

ואם במילים עסקינן, אז בחרתי להציג את היום הזה דווקא במסגרת - "תמונה שווה אלף מילים".

השנה תפסה אותי דווקא תחושת הניצחון. דורות שלמים שקמו פה, עשרות שנים אחרי שהצוררים ניסו להשמיד את הכל. בימים האחרונים התלבטתי איך נכון להציג את הניצחון הזה. בראש עפו להם מחשבות על יהודים שניסו להניח תפילין תוך כדי סיכון חיים בגטאות ובמחנות. מיד הבנתי שהשילוב של גדר תיל ויד עטורה בתפילין יעבירו את התחושה הנכונה. ימים ספורים מצאתי את עצמי מטייל בין אתרי בניה בחיפוש אחר התיל המבוקש, וכשזה נמצא - הביצוע כבר היה קל. אמנם כמה שריטות ביד, אבל הן רק הוסיפו לחיבור האישי שלי ליום הכואב הזה.



גם בשנים עברו בחרתי להעביר את האמירה שלי בתמונות. בשנה שעברה עלה לסדר היום הנושא של הנחלת יום השואה לדור הצעיר. כידוע, דור השואה הולך ונעלם, ובשנים האחרונות הוקדשה המטרה לספר ולהנחיל לצעירים את סיפורי השואה. כשניגשתי לילדה בת ה-6 במטרה לצייר לה על היד מספר, היא כמובן לא הבינה. זו הייתה הזדמנות טובה כדי לקחת חלק בהנחלת השואה לצעירים, ומפליא היה כמה קל לחבר את הדור הצעיר ליום הזה.



תמונה נוספת שבה דווקא הבאתי את סיסמת ה"לא נשכח לא נסלח", שאם להיות כן, אחרי הניצחון והגבורה - עדיין אין יהודי שמסוגל לשכוח או לסלוח על פשעי הנאצים. מפה לבנה על הקיר בבית, וספריי המשמש לכתובות גרפיטי - עשו יפה את העבודה. להשלמת התמונה והעברת המסר בצורה חיה ביותר, בחרתי שוב לצייר מספר על הזרוע והמסר, לדעתי, הועבר הכי נכון.



לסיום, אל לנו להיות שאננים ולזכור את הניצולים רק ביום השואה. החובה המוסרית שלנו כיהודים, היא לזכור להיות לצדם גם בימים אחרים. אנחנו לא צריכים צפירה כדי לזכור.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!