איך מתנהלים החיים של רווקות חרדיות מבוגרות?

מסתבר, שקושי ספציפי בתקופת חיים זו או אחרת מהווה טריגר לקשיים סביבתיים וחברתיים. אלו האחרונים מעצימים את הקושי התקופתי וגורמים לו להיות קשה, בעייתי ומטריד פי כמה וכמה.

הדוגמא הקלאסית לתקופה כזו בעולם החרדי היא שנות רווקות ארוכות, בזמן שרוב החברים, או לחילופין החברות, כבר מצאו את החצי השני, הקימו את ביתם ומטופלים במשפחתם הצעירה.

"זה לא רק העצב הגדול, שדווקא אני מכל חברותיי לא מצליחה למצוא את בן הזוג שלי ולהקים איתו משפחה - עצב שיש בו מספיק כדי להפוך את חיי למרים וקשים. מתווספים אליו גם הלחצים החברתיים, איבוד חיי החברה שלי, מבטי הרחמים והעיניים הכול כך עצובות של אמא ואבא", מספרת לי יעל, בת 27, עדיין רווקה ומתגוררת בבני-ברק.

"הקשיים לא מגיעים ביום אחד", ממשיכה יעל לשתף בתחושותיה. "מדובר בתהליך הדרגתי שהולך וצובר תאוצה עם כל יום שעובר. הלחץ גדול מאוד והפיתוי לעשות פשרות, שאין לי ספק שאתחרט עליהן בעתיד, הוא עצום. ההרגשה הזו ש"לא משנה עם מה ועם מי, העיקר להתחתן ולסיים עם הבדידות הזו, עם הרגשת הניכור, עם ההרגשה שאין מקום בו אני יכולה למצוא לעצמי נחמה".

אימה של יעל, שומעת את דברי יעל ומוסיפה עם דמעות בעיניים: "אני מכירה את הבת שלי, יודעת מי היא ומה היא שווה, נכון שאני אמא שלה והאובייקטיביות שלי לוקה בחסר, אבל עדיין, אני לא יכולה לשאת את הכאב כשמתקשרים אליי ומציעים לי הצעות, שבלי לפגוע באף אחד, פשוט לא מתאימות לה. כשאני מעיזה לומר שזה לא מתאים, אני שומעת את הביקורת בצד השני של השפופרת... 'מה את חושבת לעצמך, בגיל שלה....'"

יעל, ויתר חברותיה לרווקות המאוחרת חולקות כאב רב עם הוריהם, המלווים אותן ליווי צמוד באותן השנים. אסור לשכוח, שגם ההורים חווים קושי בסיטואציה הלא פשוטה שלפניהם. עם זאת, מסתבר שחלק לא מבוטל מהקושי של הרווקים והרווקות נובע דווקא מהיחסים שנוצרים בין המועמדים ל"מזל טוב" הבא לבין הוריהם.

לא פשוט היה לקיים ראיונות לצורך הכנת הכתבה. האמוציות שעלו על פני השטח היו הרבה יותר ממה שתיארתי לעצמי מלכתחילה. חלק מהמרואיינות החליטו לוותר, כי הרגישו שמדובר בנושא 'טעון מידי', וגם אלה שהשתתפו ציינו בתחילה ובסוף כי "היה לי לא פשוט בכלל לדבר על זה..."..

חשוב גם לציין, את ההבדל המהותי הקיים בין בנים לבנות בעניין אופי היחסים בין ההורים לצאצאיהם הרווקים המבוגרים, וברמת ומידת התחושות המציפות את הרווק/ה כלפי ההורים. ניתן לתלות את השוני בכך שבנות אמוציונאליות יותר בטבען, אבל יתכן גם שהעובדה שבחורים עוזבים את מהבית כבר בגיל צעיר ואף מוצאים לעצמם מסגרות מחוץ לבית, גם בגילאים מבוגרים, משפיעה ויוצרת את ההבדל, ובכלל... "בסדר, אז לפעמים זה מעצבן", מודים הבחורים ומיד מוסיפים: "אבל מעבירים הלאה..."

דבר נוסף שחשוב לציין: אף אחד מהמרואיינים לא הסכים להופיע בשמו האמיתי. נדרשתי אף להסתיר פרטים מזהים מכל סוג שהוא. כיבדתי את רצונם ולכן השמות המופיעים בכתבה הינם פרי דמיוני.

"זה יסתדר רק כשאצא לבית משלי..."

"דווקא בגיל צעיר אימא שלי ידעה לתת לי פרטיות", משתפת אותי אורית. "לא נידנדה לי בשאלות של 'לאן את הולכת?', 'מתי את חוזרת?', 'עם מי את לומדת?' וכו'. היא נתנה לי הרגשה שהיא סומכת עלי ובאופן יחסי היו היחסים בינינו בסדר. זאת הסיבה שמוזר לי כל כך שדווקא עכשיו, כשאני בחורה כמעט בת 25, סיימתי בהצלחה את הלימודים, מפרנסת את עצמי בכבוד, 'בוגרת' לכל הדעות, היא פשוט לא מניחה לי.

"מתי את חוזרת? עם מי את יוצאת? את בטוחה שאת צריכה להסתובב איתה? אולי לא תלכי היום...? היא לא מפסיקה להעיק עליי עם שאלות, עם בקורת שהיא מותחת עלי כל הזמן, עם 'העלבויות' שאני לא משתפת אותה, לא מספרת לה, מזיזה אותה מהחיים שלי".

גם יעל מיודעתנו, מצטרפת ומספרת שלמרות האהבה הגדולה שלה להוריה, השנים האחרונות בבית לא פשוטות לה. "אני כבר לכל הדעות בחורה בוגרת, אבל בבית אני עדיין הילדה הקטנה של אבא ואימא. זה לא משנה שחברות שלי, כמעט כולן, כבר הקימו בית ואימהות בעצמן ליותר מילד אחד. אין לי ספק שאם היו לי עוד אחים בבית, המצב היה פשוט יותר, כי הפוקוס שלהם לא היה מתמקד רק בי אלא מתחלק בין כולנו. אבל מה לעשות, נשארתי היחידה והמצב לא פשוט, בלשון המעטה".

אני חייבת לעצור פה את המונולוג של יעל כדי לספר שהראיון הזה היה קשה לה מאוד.

היא 'נחנקה' כמה פעמים באמצע משפט והיו פעמים שממש הזילה דמעה. "להוריי יש עדיין ציפייה שאחיה לפי 'התבנית' לפיה חינכו אותי. הם שוכחים, שאני בגיל שהייתי אמורה כבר להתוות את הדרך והתבנית למשפחתי שלי. יש לי תובנות שפיתחתי לעצמי במהלך חיי, דרך חיים משלי. יש לי חיים שלמים משל עצמי, אבל לצערי הכול עדיין בגדר התיאוריה. אין לי את העצמאות או האפשרות ליישם אותם, מכיוון שאני עדיין עם ההורים, והם חושבים שהתבנית שלהם נכונה יותר בשבילי. זהו נושא הגורר אחריו מחלוקות, ויכוחים ואין סוף של תסכולים וכעסים".

מסתבר, שאחד הקשיים הגדולים הוא הקושי של ההורים "לשחרר את החבל" ולהפסיק ולרצות להיות מעורבים בחייו של הילד בצורה מלאה. "אני חושבת שבמצב כזה הורה לא יכול לצפות מהילד שלו להסברים ודוחות מלאים על חייו", אומרת יעל בכאב רב, "אם אמא שלי שואלת איפה הייתי ומה עשיתי, היא באיזה שהוא מקום עדיין מנהלת את חיי. זה בלתי אפשרי מבחינתי! זה פוגע בי. אני מרגישה שמדובר בחדירה לפרטיות שלי בצורה כוחנית שמאוד פוגעת בי. נוצר מצב, שמעבר לאנרגיות הפיזיות והנפשיות שאני מוציאה מידי יום וההתמודדות הקשה בשידוכים, פגישות, אכזבות וכו', אני מתמודדת מול הר גדול, שנקרא היחסים עם ההורים".

• את חושבת שיש משהו שניתן לעשות כדי להקל על המצב?

"זו מערכת יחסים טעונה וקשה, לפחות נכון להיום ולעכשיו. אינספור פעמים אני מנסה 'לתקן' אותה, אבל לאט לאט אני מפנימה שזה יסתדר רק כשאצא לחיים משלי, בעזרת ה', בבית משלי".

"איך היא מצפה ממני לעמוד בצד ולא להתערב? אני אימא"

לרחל יש בת בגיל 25 וקצת, שעדיין גרה בבית. מתוך שישה ילדים נותרו שתיים שטרם התחתנו. צבי, בן ה-18, שנמצא בישיבה, ואפרת - בת 25.

"לגדל ילדים זו תמיד משימה לא פשוטה, מורכבת, שמערבת אין סוף של רגשות ולבטים. אבל אין ספק שמערכת היחסים שיש לי כיום עם אפרת היא מהקשות שחוויתי", היא משתפת אותי. "מאז ומתמיד החזקתי מעצמי אימא שמחנכת ומגדלת את ילדיה לא כמצוות אנשים מלומדה. השתדלתי להקשיב להם, ללמוד, להתפתח. לא לעשות ולהבין דברים כמובן מאליו. ואיכשהו עכשיו, איתה, הכול נראה כקורס. אני לא מכירה את עצמי, לא מכירה אותה.

"אנחנו מגיעות למצבים ולמילים שמעולם לא האמנתי שאצלי בבית זה יקרה. אין כמעט שיחה שלא נגמרת במריבה. אני מודעת לקושי שלה, אני לא חושבת שקל לה, היא נשארה כמעט האחרונה בכיתה שלא התחתנה, חלק גדול מאוד מחברותיה כבר אימהות ליותר מילד אחד. היא לא ממש מוצאת את עצמה באף מקום. לא בבית, לא בחברה, לא באף מקום.

"אבל מצד שני, אני עדיין אימא שלה, אני לא יכולה להשלים עם המקום הזה שהיא גרה אצלי בבית ואני לא יכולה להוציא מילה בלי שהיא מתקיפה אותי, טוענת שאני 'שתלטנית', שאני מתערבת. אני עדיין דואגת כשהיא יוצאת ומגיעה מאוחר, קשה לי שלא להביע דעה על הלבוש שלה, האופן בו היא מעדיפה לבלות את שעות הפנאי שלה וכמובן ואיך שלא.. נושא השידוכים.. איך היא מצפה ממני לעמוד בצד ולא להתערב? אני אימא, אימא שלה"...

• יש לך גם בנות נשואות, לפי מה שהבנתי ממך, שם המצב שונה ואת לא מתערבת. למה פה זה אחרת? הרי אם אפרת הייתה כבר נשואה היית מצליחה לעמוד בצד ולשתוק, למרות שאת אימא.

"אין לי הגדרה ברורה לתת לך כדי להסביר את ההבדל, אבל בהרגשה שלי, כל עוד הילד חי אצלי בבית הוא חלק בלתי נפרד מהבית והאחריות שלי כלפיו שונה. אנחנו אוהבים את ילדינו בכל גיל, בכל מצב, לא משנה מה הסטאטוס שלהם, אבל מטבע הדברים כשבת או בן עוזבים את הבית ומתחתנים, משהו במערך היחסים משתנה. אמור להשתנות, בכל אופן. כך גם קורה ברוב המקרים. לכן אני, באופן אישי, לא יכולה לנהוג איתה כמו שאני נוהגת עם הבנות האחרות שלי, אלה שנשואות".

אני פונה לחנה פרקל, יועצת חינוכית, תרפיסטית ומנחת הורים, כדי שתעזור לי להחליט מי פה צודק. "קודם כל, כמישהו מהצד, אני מגלה אמפטיה לשני הצדדים", היא פותחת ומבהירה לי כי בעניין הזה, כמו כנראה ברוב המקרים, אין צד אחד צודק. "אימהות נשארות אימהות עד 120. את לא מפסיקה להיות אימא, עם כל המשתמע מכך, במיוחד כשמדובר באימהות שגדלו על ברכי הקונספט של האימא הפולניה.

"מה שכן, נדרשת מהאם כנות גדולה מאוד עם עצמה, כדי לעשות את האבחנה לגבי המקור של הדאגנות, המסירות וכו'. יש לברר האם ההתנהגות הזו מגיעה ממקום נכון של טובת הילד או שמדובר בצורך אישי, כמו קושי ליצור הפרדה בינה לבין הבן/ת הבוגר/ת, שכבר ראוי בגיל הזה לחיים פרטיים ולתובנות משל עצמו. כמובן, שיש גם את החשש של 'מה יגידו', המובן לכשעצמו ושאי אפשר לפסול אותו לחלוטין, אבל אסור שהוא יוביל את ההורים ואת צורת התייחסותם לעניין".

• אז בעצם מה שאת אומרת זה שהורים צריכים פשוט לזוז הצידה?

"ממש לא. ללא ספק להורה יש את הזכות לומר את דעתו. יותר מכך, הוא אפילו חייב לעשות זאת כשהוא חושב שמדובר במשהו אמיתי, שניסיון החיים שלו או המקום שלו כהורה מאפשרים לו להבין, ואילו הצעיר, עם כל כמה שהוא מרגיש בוגר, עדיין לא יכול לדעת. עם זאת, ראוי שההורה ישנה את הסגנון ואת הנוסח, ויחליף את הפקודה בבקשה, ואת הדרישה – בהמלצה".

• אחת הסוגיות העולה בראיונות מזוויות שונות, היא עניין הקושי להתגורר יחד. ההורים מצפים מהילד שיכבד אותם, כי הוא גר אצלם. הילדים הבוגרים, שלעיתים קרובות גם עוזרים בפרנסת הבית, מבקשים מההורים פרטיות והבנה שהם כבר לא אותם ילדים קטנים כפי שהיו בעבר ושהיחס כלפיהם צריך להשתנות בהתאם.

"צריך להיות הסכם, לא רשמי, שיגובש על ידי ישיבה משותפת ודיבור. תיאום ציפיות בין ההורים לבין הילד. זה כולל רגישות של הילד הבוגר שגר בבית, לפרטיות של ההורים. הורים מתלוננים שאין להם פרטיות, פתאום יש מישהו שמבין ושם לב מה שקורה. לכבד את הצרכים של ההורים, לתת את המקום הזה שההורים הם אלה שנותנים את הטון והקו בבית, גם אם הדרך או הסגנון של הילד שונים מעט. גם על חובות ניתן לשבת ולדבר. אי אפשר רק לקבל ולא לתת. צריך לבדוק מה הציפיות של ההורה, מה הילד מוכן לתת הן מבחינת עזרה פיזית הן מבחינה כלכלית. הכול כמובן תלוי בנסיבות ובמקום".

"יום אחד את מגלה שכל החברות שלך נעלמו..."

מסתבר שאחד הקשיים הגדולים, שמשליכים על מערכת היחסים הזו היא ההכרח הטבעי, הן של ההורים והן של הצעירים לעבור תהליך שנקרא הפרדה. "אין מה לעשות" אומרת חנה "מגיע גיל בו צריך להתחיל תהליך של הפרדה. נכון שההורים הוציאו את הנשמה על הילד, אבל מגיע גיל, כשמבחינה חוקית וכלל עולמית הוא נושק לגיל 18, בו הילד מפתח בחירה חופשית להחליט מה הוא עושה עם החיים שלו. כמובן שעד 120 יש את המקום והחובה להדריך, לכוון ולתת עצה, אך זאת רק במידה והתבקשנו, או אולי חשוב יותר, במידה שיש מישהו שמוכן לשמוע".

זו הסיבה, לשיטתה של חנה, שאנחנו צריכים להשקיע את מירב המאמצים בגילאים הצעירים. עוד יגיע היום בו יגמר הקשר הנושא אופי של תלות של הילדים בנו, בהורים. מה שהשקענו יניב פירות, ומה שלא אולי יהיה כבר מאוחר מידי כדי לתקן או להוסיף. "צריך להשקיע בגיל צעיר, אי אפשר עד עולם להיצמד ולהכריח. צריך לשחרר ולקוות שהמטען שהענקנו לו, ישפיע על הבחירות ועל הדרך שהוא יבחר ליישם על החיים שלו".

• זה נשמע כמו משימה כמעט בלתי אפשרית עבור הורים...

"כדי להצליח בזה צריך לעשות הפרדה פנימית בינינו לבין הילד. כמובן שבמקרה שהילד מתחתן זה פשוט יותר. הורה שכל החיים שלו סבבו סביב הילדים, כשילד נהיה עצמאי ההורה נהיה מתוסכל. אבל הורה שמצא לו מקורות סיפוק ונתינה נוספות, כמובן בסדר עדיפויות נכון בלי להזניח את הבית, לא נשאר מרוקן כשמגיע היום והילד אומר לו 'אני צריך אותך הרבה פחות'".

הקושי של הרווקה או הרווק המבוגרים נוגעים גם בתחומי חיים נוספים. אחד מהם, כואב לא פחות, הוא הנושא החברתי. חיי החברה, או יותר נכון, החוסר בחיי החברה של הרווקים המבוגרים מוסיף גם הוא קושי לחיים שגם כך אינם קלים.

"תמיד הייתי מוקפת בחברות", מספרת אורית, "אף פעם לא הלכתי לבד. קניות תמיד ביחד. חול המועד, חופשים, עם חברה אחת, עם שתיים ואפילו יותר. השינוי לא הגיע בבת אחת, מדובר בתהליך הדרגתי, כשבכל פעם שעוד מישהי נוטשת את החבורה ההדוקה הזו - דקירת הכאב הולכת ומתעצמת. חשוב לי להדגיש, שאני באמת שמחה עבורן, עבור כל אחת שמוצאת את זיווגה ויוצאת לחיים חדשים, בהם לחברות יש כבר פחות מקום. אבל עדיין 'אדם קרוב אל עצמו' ומבחינתי זו שוב הוכחה צורבת לכישלון האישי שלי, וחברה אחת פחות...

"כיום, כל החברות שליוו אותי מימי בית הספר נשואות", ממשיכה אורית, "יש לי פה ושם חברות, אבל הן תוצר של התפשרות מכורח הנסיבות. אנחנו, הרווקות המבוגרות, מוצאות את עצמנו מתקבצות, מוצאות אחת את השנייה, לא תמיד מתוך התאמה, אלא מתוך עניין משותף - הרווקות. מבחינתי זו פשרה שלא קל לי איתה..."

• החברות שלך, מבית הספר, פשוט התנתקו? אין הזמנות לשבת? אין טלפונים?

"זה לא קורה ביום אחד. אני חייבת לומר שחלק גדול מהן משתדל, לפחות בהתחלה, לשדר עניינים כרגיל. אבל אני כבר לא מרגישה נוח, אני יודעת שהן משתדלות בשבילי, אבל שזה כבר לא כמו פעם, יש להן חיים חדשים, יש להן זוגיות שהן צריכות לשמר ולטפח, ואם להיות אמיתית, אני לא כועסת עליהן. אני מבינה אותן... חשוב להבין שגם נושאי השיחה מתחילים להתמעט. הן עסוקות בזוגיות, היריון, ילדים.. נושאים שאינם מעניינים אותי או שיש לי בהם הבנה, כך שגם לי כבר אין הרבה עניין להיות יחד איתן, אבל זה לא מפחית מהכאב ומהבדידות.."

היריעה הגיעה אל סופה, וכתבה זו הצליחה רק לגעת בקצה קצהו של נושא מורכב שנוגע בציפור נפשן של משפחות רבות. אך בכל זאת, ביקשתי מחנה שתנסה, לתת עבורנו ולו טיפ אחד כדי להקל, ולו במעט.

"אני חושבת שכמו בנושאים אחרים, גם פה המתכון להצלחה הוא 'הידברות'", היא אומרת. "אנחנו חייבים ללמוד לדבר בבית. לדבר עם הילדים שלנו, לאפשר לילדים שלנו לדבר איתנו. גם עם החברות לא יזיק להחליף מילה. נכון שיש דברים שאי אפשר לשנות אבל גם פה הידברות יכולה להפוך את הכול. כשמדברים קל יותר לכולם. לעיתים זה כואב, לעיתים זה לא נעים לשמוע, אבל תמיד זה נכון.

"החכמה האמיתית היא לדבר על הדברים לפני שמגיעים לשלב שרוצים לצעוק. לא לדבר כשדברים כבר סוערים, לא לדבר כשהמשבר כבר פה. לדבר לפני, לדבר על הכול ועל כל דבר. גם אם לא מדובר בפתרון המושלם והאבסולוטי, מדובר במשהו שיאפשר לנו להיות במודעות. כשמודעות, היא כבר חצי מהתרופה..."

הכתבה באדיבות 'סמש מגזין'

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!