ואז נוצרו מעגלים ושירה אדירה קרעה את האוויר

ביום שני, בשעה 10 בלילה, החלו ערוצי התקשורת שהתמקמו במצפה הילה, היישוב בו מתגוררת משפחת שליט, 'להתקפל'. את יום השיחרור הם פתחו כבר בשעה שש בבוקר, אבל הפעם ניצבו הרחק מבית המשפחה.

הם נפרדו לשלום ובתודה מבית משפחת דרורי, 'השכנים ממול', שנידבו ברוחב לב את חצר ביתם כדי שכלי התקשורת יוכלו להקים במקום את האולפנים ואת הציוד - ונעו לעבר היעד הבא, הממוקם מרחק של כ-50 מטרים מ'הבית'.

האמנה לשמירה על פרטיותה של משפחת שליט יצאה לדרך. לא היה עיתונאי שפקפק בחשיבותה או דיבר נגדה. הייתה כאן בשטח תמימות דעים מפתיעה כי המשפחה זכאית וחייבת את שעות ה'לבד' שלה, עם הבן ששב מהשבי.

למרות שהתקשורת הייתה להם למשענת זה למעלה מחמש שנים, למרות שהעיתונות תפסה מקום של כבוד בין הגורמים להצלחת המאבק של משפחת שליט, למרות כל הרצון לגרוף רייטינג.

שכן היום הזה, היה גלעד שליט, החייל ששב משביו, למרומם מעל לכל מרדף אחר סקופ או קרדיט. למענו, אפילו עיתונאים תאבי חשיפה היו מוכנים לוותר.

אל שער הכניסה של היישוב זרמו כל העת עוד ועוד אוהדים, 'עמך' בית ישראל, שהגיעו למקום כדי להזדהות.

את מאירה פגשתי שם, מלווה בכמה מילדיה. "אם לעשרה ילדים, משפחה חרד"לית", הגדירה את עצמם בפניי. בידה נשאה שלט של פוליגל, שזעק בהחלט בעד העסקה.

"נכון שהיא גבתה מחיר גבוה, ומי יודע מה יהיה בעתיד, אבל כרגע החיים יותר חשובים מהכול", אמרה לי, וסיפרה איך במהלך אמירת התהילים שלה, לא פסקה מלהזכיר את גלעד ולו אף ליום אחד.

חשוב לה מאוד להנחיל לילדים שלה, ובכלל, את הנושא של פדיון שבויים, "בעיקר שה' הוא הפודה ומציל ושכולנו שליחים". אגב, במישור המעשי היא מציעה עונש מוות למחבלים, מה שימנע עסקאות עתידיות. "רוצחי פוגל צריכים לעלות על המוקד", סבורה מאירה.

פתאום נישאים הסיפורים על סבא חרדי

בקרב הקהל שנהר לכאן אין כמעט חרדים או כיפות שחורות. לכן כל כך בולט במראהו הרב יגאל כספי, שליח חב"ד במעלות, המסתובב בקרב עיתונאים והקהל עם ארבעת המינים בידיו.

"נטלת?" - הוא שב ושואל.

אחד השוטרים נעתר לו בהתלהבות גדולה. הוא מברך, אחר-כך גם מנענע. כל אותה עת הוא עוצם את עיניו, מי יודע על מה הוא חושב ומה עושה לו המצווה הקדושה.

אצל העיתונאים נוחל הרב כספי הצלחה קצת פחות גדולה. חלקם מגמגמים, אחד מהם זורק לו: 'אני צדיק דרוזי' (או שכן, או שלא), אחרים מספרים שהם שומרי מסורת ובטח, הם כבר נטלו בבוקר. אבל כספי, חה"דניק עקשן, אינו מתייאש וחיש מהר הוא הופך פה לחלק בלתי נפרד מהנוף האנושי.

למען האמת, יש משהו באוויר שמכניס את האנשים פה, גם את החילוניים שביניהם, לרוחניות. פתאום נישאים הסיפורים על סבא חרדי, רב גדול, תפילות בחגים וביום הכיפורים. דווקא גלעד שליט, הכל-כך מרוחק (כך לפחות היה לפני צאתו לקרב האחרון) מדת וכל סממניה, הצליח בזכות שחרורו להפיח רוח של אמונה בעם ישראל. זה מפתיע, אבל מתברר שעם ישראל מתעלה מעל עצמו דווקא באירועים מן הסוג הזה. כמו זריקת אינפוזיה נוסך היום הזה נופך עילאי בלבבות.

"עם ישראל חי", הם ישירו שעות אחדות לאחר מכן, עת יעשה גלעד את דרכו הביתה מציץ אליהם מבעד לחלון המכונית.

החלום של מעין ועקנין משלומי

"לפני שלושה חודשים חלמתי חלום", ניגשת אלי מעין ועקנין, בחורה דתית המגיעה לכאן משלומי. היא חשה צורך לספר לי על החלום שלה, ומבקשת שאכתוב אותו באתר. "בחלומי ראיתי את רבי דוד מנהריה יושב אצלנו בבית הכנסת על ספסל. בחוץ עמד גלעד שליט, ורבי דוד אמר לו: 'הסר מלפניך ומאחריך את השטן, אל תדאג, בקרוב אתה תפתח את דלת הבית'".

חברתה, הניצבת בסמוך אליה, מאשרת את הסיפור. "היא סיפרה לי כבר אז על החלום, זה לא שהיא המציאה אותו עכשיו", היא טוענת בתוקף.

בזו אחר זו ניגשות נשים חילוניות, מספרות על נרות שהדליקו למען גלעד, על פרק תהילים אותו אמרו, אחת מספרת על הפרשת חלה אותה נהגה לעשות בערב יום כיפור למענו. מתברר שההמתנה מורטת העצבים פותחת את פיותיהם של האנשים והסיפורים מתחילים לקלוח.

רק התקשורת הזרה מסתובבת פה ממש כמו זרה. הם כאילו אינם מבינים על מה ולמה ההתרגשות הגדולה. נו, מה כבר קרה, משדר מבע פניהם. אני שומעת את אחד מהם, כתב fox news מספר בשידור, על כך שהנה, אחרי חמש שנים מחוץ לבית, הכינה אביבה האם לבנה גלעד עוף, פסטה ומרק - המאכלים האהובים עליו. זה בהחלט מרתק, אבל שונה כל-כך מהסיפורים הזורמים סביבי.

שוב ושוב מזכיר לי ששון, מקים בית הכנסת ביישוב, על ההקפות השניות שייערכו ביישוב במוצאי שמחת תורה הקרוב. "אי-אפשר לחגוג את חזרתו הביתה, זה כרוך בשחרור מחבלים, אבל לשמוח לכבוד התורה זה בטח תמיד טוב, אז נשלב בזה את השמחה כולה", הוא מסביר לי, ומבקש להזמין אותנו להגיע.

כלי התקשורת, לדעתו, עוזבים כבר בצהרי יום חמישי. האירוע הלילי לא ממש מעניין אותם.

בין לבין אני שומעת שיחה שלו עם ג'קסון אוחנה, חברו. מתברר שהלילה יש שיעור של כמה שעות בבית הכנסת אותו ימסור הרב בן אליהו. "אני לא בטוח שאני מסוגל להישאר ער. כל שנה אני נשאר, אבל אחרי כל-כך הרבה לילות בהן כמעט לא ישנו מרוב התרגשות, מן הסתם ארדם בלי שליטה", מסביר ששון. "בשנה הבאה בעזרת ה'", הוא מקווה.

"זה המסוק של גלעד", עבר לחש-רחש

לרגע מתעורר הספק האם יגיע גלעד הביתה אם לאו. מצבו הרפואי לא משהו, והשמועות מדברות על כוונה לאשפזו. הקהל מתאכזב קשות. נמצאים פה תושבי מצפה הילה, תושבי הישוב הסמוך מעיליא, וגם אנשים שהגיעו מכל האזור. יש גם בודדים שבאו מירושלים. ומשפחה אחת סיפרה לי כי הם מגיעים... מבאר שבע. באו כבר אתמול, רק כדי שיוכלו להיכנס ליישוב. הבוקר כבר לא הייתה הכניסה מובנת מאליה.

אבל עוד שעה קלה חולפת וכולם נושמים לרווחה. "הוא יבוא", נשמעות הקריאות.

כאשר חג המסוק הצה"לי באוויר, עושה את דרכו שוב ושוב, במעגל, מעל היישוב, היו כל העיניים נשואות אל על. רק דקות אחדות קודם לכן שבו והקיפו את טבעות העננים הכבדים והלבנים עוד ועוד מסוקים משטרתיים, והקהל הנרגש, שייחל זה שעות לשובו הביתה של גלעד שליט, העדיף להיות בטוח כי מדובר ב'מסוק הנכון' בטרם יפתח בסדרת מחיאות כפיים, שרק תלך ותגבר במהלך הדקות הבאות.

"זה המסוק של גלעד", עבר לחש-רחש בקרב הקהל, וכמו חשמל עבר באוויר. הנחיתה התבצעה במנחת תפן, משם צריכה השיירה לעשות את דרכה דרך היישוב מעלות, אחר-כך לעבור במעיליא. אבל שוטרים חרוצים כבר ניצבים בכל הצמתים ודואגים לפינוי מוחלט של הצירים.

כעשר דקות לאחר מכן הגיחו במעלה הרחוב, בואכה בית משפחת שליט, עוד ועוד אופנועים משטרתיים, מפיצים אורות לכל עבר ומשמיעים רעש עז.

"הוא כבר מתקרב", אמרו הקולות בקהל.

עוד מכוניות משטרה זורמות, והנה הגיח לו רכבו של שליט, לבן, גדול.

"אנחנו מאמינים בני מאמינים" היה השיר הבא

אם חשב מישהו להסוות את החייל ששב הביתה בחלונות הכהים בהם צויד כלי הרכב, הוא לא חשב על כך שגלעד יבחר דווקא להביט בנו, עיתונאים וקהל, ממקומו בספסל השני, בין שני היושבים ראשונה ברכב.

"גלעד", "גלעד", נשמעו זעקות היסטריות.

ואז, בלי כל תכנון מוקדם, בספונטניות מדהימה, החלו להתארגן מעגלים ושירה אדירה מילאה את חללו של היישוב מצפה הילה.

תחילה היו אלו 'שירי גלעד', אבל אט-אט הם החליפו גוון ושונו לשירי אמונה. "מי שמאמין לא מפחד", נשמעה שאגת הצלילים. "אנחנו מאמינים בני מאמינים" היה השיר הבא.

השמש כבר נטתה לשקוע. צללי ערב החלו למלא את האזור. ליל הושענא רבא. זכה מצפה הילה, ישוב קהילתי בהחלט לא חרדי, להתאחד ולו רק לשעות אחדות בכוחה של אמונה.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!