כמה טוב שבאת הביתה • יממה מול בית שליט

בערב יום כיפור האחרון, רגעים אחדים לאחר שנסתיימה תפילת 'כל נדרי', החל אור גלמן, נער מהישוב מצפה הילה, לשאת בקול נרגש את התפילה לשחרור השבויים. עוד שלושה שבועות יחגוג את בר המצווה שלו ובבית הכנסת בחרו בו לומר הפעם את הקטעים החשובים. מי כמוהם, תושבי הישוב ממנו יצא גלעד שליט אל השבי, חשים את הצער זה חמש שנים ומחצה. כשהם מתפללים לחזרתו של שבוי, הם עושים זאת מכל הלב באמת.

לפני שבוע, כשהודיעו בכלי התקשורת כי העסקה לשחרור גלעד אושרה, היה אור מאושר וקורן מאושר. בזכותו, הוא בטוח בכל ליבו, זה קרה.

עוד בנושא:
• כך נראה השבי מבפנים • כתבה שלישית בסדרה
• היום בו כמעט בוצעה עסקה • כתבה שניה בסדרה
• "מחבקת את שליט" • אמו של נחשון וקסמן בעד העסקה • כתבה ראשונה בסדרה
• 8 דקות של אימה • כך נחטף גלעד: שחזור מצמרר

מול בית הכנסת החדש והיפה בישוב סיפר לי את הסיפור הזה, בקול חנוק מדמעות, ששון חורש, יהודי שומר מצוות שהקים בעשר אצבעותיו את בית הכנסת ביישוב. ביום חמישי הקרוב, מוצאי שמחת תורה, יחגוג היישוב הקפות שניות עם ספרי התורה - וישמח בשמחתה של תורה.

זו תהיה החגיגה היחידה שלהם לרגל שובו של גלעד 'שלהם' הביתה. מעבר לכך אין חגיגות, הרגישות ברורה לכול.

מחר, כשיגיעו בני משפחת שליט, יחד עם יקירם גלעד הביתה, היישר מבסיס חיל האוויר שבתל-נוף, יקבלו אותם בני היישוב בשרשרת אנושית, מהכניסה ועד לפתח הבית, לבושים בחולצות החגיגיות והמיוחדות שהוכנו עבור האירוע, יתרמו את תרומתם הצנועה לקבלת פנים לבחור לו המתינו שנים בכיליון עיניים. ואז ישובו איש-איש לביתו, ויותירו את משפחת שליט בפרטיות מוחלטת, כפי שהיא כל-כך אוהבת, וכפי שהשנים האחרונות לא אפשרו לה ולו אף לרגע אחד.

הכניסה לעיתונאים בלבד

כביש 89 הוא כביש המחבר בין העיר נהריה למזרחה של המדינה, אל הכביש העולה מכנרת ועד לקרית שמונה. למרות שהוא כביש די ראשי, הצליחו תושבי היישוב מצפה הילה 'לרפד' אותו בשלטים המבשרים על בואו של גלעד הביתה. "כמה טוב שבאת הביתה", הוא הסלוגן שנבחר במיוחד לרגל יום המבצע, המכונה 'בית השואבה'. כבר לא רק "גלעד שליט עדיין חי". הפעם מדובר בכרזות בסגנון "ברוך הבא" ממש.

הכרזות הללו הולכות ונצבעות בצבעים מקומיים יותר, כשאנו פונים שמאלה, בואכה כפר מעיליא הערבי, שתושביו נוצרים. "גלעד היקר ברוך שובך", זועקות המילים על גבי בדי הענק הפרושים בין גגות הבתים החד-קומתיים של המקום. את הדרך הזו יעשה מחר גלעד, מלווה בבני משפחתו האהובים. את הדרך הזו עשיתי גם אני, בדרך אל מצפה הילה - דרך החולפת בין בתיו היפים של המקום.

עוד כביש צר וארוך מפריד בין מעיליא לבין הכניסה אל היישוב הילה, ישוב קטן ושקט אליו הגיעו לפני שנים בני הזוג שליט, שביקשו לחיות בו בשקט את חייהם.

בשלב הזה עדיין מאפשרת המשטרה לקהל הרחב להיכנס פנימה אל היישוב, אך חוסמת אותם בבואם להיכנס אל הכביש המוליך אל בית משפחת שליט. לכאן מורשים להיכנס עיתונאים בלבד. מחר נעמוד כולנו במרחק של כמאתיים מטרים מבית המשפחה, לא רק משום שכך יורו כוחות המשטרה, אלא גם ובעיקר משום שאין עיתונאי שאינו מבין כי המשפחה זכאית לקורטוב של שקט ופרטיות בבואה לעשות עם גלעד בנה את השעות הראשונות שלו מחוץ לשבי.

הבזקי פלשים הם חלק בלתי נפרד מהנוף

אל מול הבית החד-קומתי המוקף בעצי ירק, ניצבות ניידות שידור וגם עשרות עיתונאים על ציודם ומצלמותיהם. הבזקי הפלשים הם חלק בלתי נפרד מהנוף כאן, וכמעט בלתי אפשרי לפסוע פסיעה בטווח הסמוך לבית, מבלי להילכד בעדשת מצלמה של ערוץ כזה או אחר. כולם מפנים את אורות הזרקורים לעבר הבית, כל תזוזה של תריס מקפיצה את הכוחות (המתעדים, לא המשטרתיים). צאתה של רעיה וינקלר, בת זוגו של האח יואל, כשהיא נוהגת ברכבה, הרימה עשרות אם לא מאות מכשירי צילום ממקומם.

כלי התקשורת ברובם הגדול נמצאים בשטח כבר מאז מוצ"ש האחרון, מתעדים כל תנועה. הם הצליחו לצלם את אביבה האם שיצאה לחצר לארגן ולסדר, את האב שיצא לכסח את הדשא, אפילו את ריחות התבשילים שהחלו למלא את חלל הבית הצליחו ללכוד איכשהו.

כל מבקר זכה לתמונה. הפרטיות הייתה לחלום רחוק של בני המשפחה, שהדבר הכי שנוא עליה, לפני חטיפתו של הבן, היה לצאת ולהיחשף. "זה לא הם", אמרו תושבי היישוב מיד בתקופה שאחרי החטיפה.

אחר-כך התרגלו. כולנו התרגלנו. נועם ואביבה, שני האישים השקטים, הפכו לבולדוזרים של תקשורת, למתחננים בחדרי רבנים, בחדרי סיעות, אל מול פוליטיקאים קשוחים, נשיאי מדינות וראשי ממשלה. אביבה עם השקט שלה, נועם בקול רם יותר, כפי שלימדו אותו החיים וההכרח. ועם הרישומים המדויקים שלו בפנקס הצהוב, שהפך לו לבן לוויה.

השבילים בהילה צרים, אפילו מדרכות לא תמצאו כאן. כשהוקם, הביאו לפה מבנים מדרום אפריקה. אחר-כך, כשגילו שעוביים לא עומד בתקן (10 ס"מ במקום 15...) שלחו אותם חזרה, אך קיבלו אותם זמן קצר לאחר מכן בלי חיבורים מתאימים. שבע משפחות הגיעו לכאן בתחילה רק כדי למצוא את השקט שלהם. היום כבר חיים פה לא פחות מ-140 משפחות, אך המאפיין נותר: הרדיפה אחר השלווה.

למרבה האירוניה דווקא לכאן רדף אחריהם כאב השבי, דווקא אל המקום הזה נחתו כלי התקשורת מהארץ ומהעולם. משפחת דרורי, השכנים 'ממול', נידבו את חצר ביתם עבור ערוץ 10, שהקים שם אולפן ומשדר רצוף. ערוצים אחרים מיקמו את עצמם על ניידות ענק, אותן גררו על גלגלים מאזורים שונים בארץ.

היישוב רוצה מאוד לשוב לאלמוניות

בפתח חצרה של משפחת שליט כבר הציבו גדרות כחולים משטרתיים, והמשטרה מקיפה את המקום כדי לוודא שאיש לא יעלה בדעתו להגיח לביקור של פתע.

"השמחה מאופקת", אומר לי יו"ר ועד היישוב, מור תרזי. "אנחנו לא יכולים לשמוח שמחה מושלמת כשמול העיניים אנחנו רואים את כאבן של המשפחות השכולות", הוא אומר. אחר-כך הוא מספר על ההיערכות במקום לקבלת-פנים "שמחה", "חמה", לא מעבר לכך.

איך זה לצאת מהאלמוניות? מתאים לכם, תושבי היישוב? – אני שואלת. והוא, כצפוי, מנענע בראשו לשלילה מוחלטת. "כל היישוב היה רוצה מאוד לשוב לאלמוניות שלו", הוא אומר. בין לבין הסלולארי שבידו לא חדל מלצלצל.

"אבקש לפתוח לכם את השער ב-4:30 בבוקר", הוא מבטיח למפיק של אחד מערוצי הרדיו. אחר-כך מתחייב לאיש שמעבר לקו שבמקרה של תקלה כזו או אחרת אפשר להתקשר אליו אישית. "הלילה אני הולך לישון עם פלאפון ליד המיטה, מקסימום אשכים קום, אפתח לכם ואשוב לישון", הוא אומר, אך מבט על כלי התקשורת הרבים המציפים כאן את המקום מעלה בי חשש שאת הלילה הקרוב הוא לא הולך לעשות בשינה.

ב-5 בבוקר יפתח באופן רשמי שער היישוב - ועיתונאים ינהרו פנימה. חלקם כבר נמצאים במקום, ממלאים את הצימרים הרבים שהשכירו תושבי המקום בשמחה. מור מציע שקי שינה למי שמעדיף לבלות את הלילה בחוץ, ליד הבית.

ככלל, האווירה כאן חמה ולבבית, כולם נרגשים, אפילו התושבים השקטים של מצפה הילה, אלו שבסתם יום של חול בקושי תוציאו מפיהם מילה, לומדים עכשיו לדבר עם עיתונאים ומתרגלים, בלית ברירה, אך ברצון ובשמחה, אל הפומביות, אל הצילומים ואל העובדה שהמילה פרטיות כבר מזמן הפכה ללא רלוונטית.

"היחס של כולנו אל כולנו הוא כאל משפחה גדולה", אומר לי מור, אבל האמירה שלו כמעט מיותרת.

ראיתי בעצמי, אני אומרת לו.

לכאורה, אין כאן ביישוב הקהילתי הזה כל שותפות כלכלית. איש לביתו. "חלק מהתושבים עובדים בחוץ, אחרים מהבית, אבל כל אחד מנהל את הכלכלה של ביתו ומשפחתו", הוא אומר לי. ובכל זאת, משהו בלב מקשר ביניהם. אם לא כלכלית, אז רגשית.

"בתחילה נוהל המטה למען השחרור מכאן, מהילה, בהמשך גדל העסק, נשכר משרד יחסי ציבור והבנו שצריך 'לחשוב בגדול'. שמשון ליבמן, תושב היישוב, היה זה שניהל את המאבק, אבל כולנו היינו חלק בלתי נפרד ממנו", מספר לי מור.

אנחנו גרים פה, אסור לנו להסתובב חופשי?

חטיפתו של בן היישוב 'שלהם' חרצה חריץ עמוק בנשמתם, ומאז ועד היום, למעלה מחמש שנים, זהו הנושא המעסיק אותם יותר מכל דבר אחר. חלקם הפכו לפעילים המרכזיים למען שחרור החטוף, אחרים פעלו בשקט, אך כולם כאחד נשאו תפילות ופעלו מכל הלב למען שובו הביתה.

אל יום המחר, יום שלישי, נשאו עיניים יום אחר יום, כמעט 2000 במספר.

לפני כשבע שנים החליט תושב המקום, ששון חורש, ש"צריך להקים כאן בית כנסת".

"הוא הקים אותו במבנה המועדון. לפני שלושה חודשים זכינו לקבל מבנה חדש לגמרי עבור בית-כנסת, גם המבנה הקודם שופץ", מספר לי מור, ושולח אותי לראות במו-עיני את המבנה.

אם לומר את האמת, התגלית הזו הפתיעה אותי לגמרי. מצפה הילה אינו ישוב דתי. אין בו אפילו תושב אחד המוגדר כחרדי. אבל יש בו הרבה מאוד אנשים בעלי לב, שומרי מסורת, אנשים שאכפת להם ושהחליטו לעשות מעשה ולהפיח מעט רוחניות במקום. בלי לכפות את דעתם על איש, אבל עם מתן אפשרות לכל מי שרוצה לבוא ולשאת תפילה לריבון עולם. בסתם שבת, בחג, בראש השנה וביום הכיפורים - היום בו מלא בית הכנסת עד אפס מקום.

אם יאבה גלעד שליט, יוכל כבר בשבת הקרובה להגיע לבית הכנסת ולומר שם את ברכת "הגומל". לא, איש מבין השכנים לא יזכיר לו, לא יאמר לו מילה על כך, לא יעיק עליו. אם רק ירצה, יקבלוהו בשמחה.

במוצאי שמחת תורה, בהקפות השניות, הם כל-כך ישמחו אם ירצה לבוא ולשמוח יחד עמם. אבל איש מהם אינו מאמין שמצבו יאפשר לו. "אנחנו לא יודעים מה מצבו, לאיש אין מושג, גם להורים לא. אנחנו יכולים רק לנשוך שפתיים, להתפלל ולקוות בשבילו, בשבילם, בשביל כולנו", אומר לי אחד מהשכנים שחולף על פני הבית.

בדרך לבית הכנסת אני חולפת על פני גדרות דרכם איש, מלבד עיתונאים, אינו מורשה להיכנס. קבוצת ילדונים מתחננת שם על נפשה, אל מול השוטר הקהילתי המזוקן, המתחנן אליהם בתורו שלא להציק לו, ולכבד את הוראות המשטרה.

"אני לא מבין. זה היישוב שלנו, אנחנו גרים פה, אסור לנו להסתובב בו חופשי?" - מתקשים הנערים להתמודד עם החגיגות החדשות שנחתו עליהן לטוב, וגם לרע מבחינת חופש הפעולה בימי החופשה.

"תבינו, אני מתחנן, זה רגיש, אני חייב לשמור על ההוראות שניתנו לי", משתדל השוטר שלא להרים את קולו ושלא לגעור בהם. "אחרי הכול הם גרים פה", הוא מסביר לי את הדילמה. הילדים מתקשים להבין אותו והוויכוח נמשך דקות ארוכות.

היו בטוחים שיסגור להם את הכבישים בשבת

ואז מתקדם לעברנו יהודי חביב, עטור כיפה לראשו.

"אתר 'בחדרי חרדים'"? - הוא שואל. אנחנו מאשרים. ששון, הוא מציג את עצמו, ומלווה אותנו לעבר בית הכנסת. "כשששון החליט להפוך את המועדון לבית כנסת, התושבים מאוד חששו מזה", לוחשת לי אשתו בעודנו פוסעים במעלה השביל. "הם היו בטוחים שהוא יסגור להם את הכבישים לתנועה בשבת, לא ידעו איך לאכול את זה. אבל לאט-לאט התחילו להבין שזה לא הכיוון שלנו, שאנחנו מתכוונים לעשות הכול בדרכי נועם, ונרגעו".

היום יש לה בן נשוי, חסיד חב"ד, המתגורר בנתניה ומגיע ליישוב מעת לעת לשבתות ולחגים...

אבל כאשר הוקם בית הכנסת עדיין לא חלמה המשפחה על התחזקות שכזו. לפני כארבע שנים זה קרה להם ובהדרגה, בהילה הם נשארים גם כי הם אוהבים את המקום, אבל גם ובעיקר בגלל מצוות קירוב לבבות.

לקראת בר המצווה של כל נער מנערי היישוב דואג ששון לשיעורי הכנה מפי עדיאל מנחם, אחד מהתושבים הדתיים ביישוב. אחת לשבוע, בבית הכנסת, נערך במקום שיעור מפי הרב שלמה בן אליהו, רבה של המועצה האיזורית מטה אשר, המגיע במיוחד למטרה הנעלה הזו עד לכאן. הם לומדים "כוזרי", אבל בעיקר, מה שחשוב להם, הוא "האפשרות שלנו לשאול את הרב שאלות", כפי שמסביר לי ששון. "אנשים שואלים על טהרת המשפחה, על שלום בית, על חינוך ילדים, ועל מה לא..."

בכל שנה, ביום הכיפורים, מגיעים להילה כמאה וחמישים תלמידי הישיבה בהר עציון. בתחילה היו 'מצילים' להם את המניין, אבל גם בשנים האחרונות, בהן יש להם 'מניין יפה' הם ממשיכים להגיע.

לפני שלוש שנים הזמינו אל בית הכנסת את נועם שליט, האב, לתפילה מיוחדת לשחרור בנו. נועם נעתר להזמנה והגיע.

לששון, אגב, יש לפרנסתו כמה וכמה צימרים, אותם הוא משכיר לנופשים. בשבוע האחרון נחתו אצלו עובדי ערוץ 10, העוזבים רק לקראת סוף השבוע. כן, הוא ישמח מאוד באם יגיעו לנפוש כאן חרדים, "ולו רק בכדי לחזק את המניין בשבתות רגילות". אבל גם, בהחלט, כדי לחזק לו את הפרנסה. למה לא. מגיע לו.

אצלנו מדובר בילד שהוא כמו שלנו

אל השיחה שלנו, הנערכת בתוך מבנה בית הכנסת, מצטרף גם ג'קסון אוחנה, תושב מושב חוסן, הנמצא רבות בהילה ולא רק בשל העובדה שאשתו היא מזכירת היישוב. מסביבנו בית-כנסת מפואר בכל קנה מידה. כסאות מרופדים בקטיפה כחולה, בימה מפוארת, והרבה מאוד ארונות מלאים בספרי קודש מכל הסוגים.

"במו ידינו פיארנו את בית הכנסת, מכספי המעשרות שלנו", מספרים לי השניים בגאווה בלתי מוסתרת. תרומה לתרומה נאספה ויקום המקום הזה. מהחלון אפשר להבחין במבנה החדש שנחת פה רק לפני שלושה חודשים בהשתדלותו המיוחדת של יו"ר המועצה הדתית מעלה יוסף, שמעון גואטה. מי שנתן את האישור לכך היה שר הדתות, יעקב מרגי.

וכן, הם היו שמחים לקבל תרומות ממי שיכול לשאת את נדבתו. ריהוט ישן (גם חדש יתקבל בברכה...), ציוד, במה יפה, עוד ספרי קודש. אולי עכשיו, כשהזרקורים הופנו לעבר היישוב, יהיה מי שירים בשמחה את נדבתו.

"ושתדעי, מור תרזי הוא צדיק נסתר", אומר לי ששון בלחישה. אפילו כיפה לא הייתה על ראשו של מור, אבל לך תדע את זכויותיו של אדם. ביישוב בו הייתי מצפה פחות מכל מקום אחר לגילוי של דת או יהדות מצאתי ים של רוחניות והתקשיתי להאמין למראה עיני. יש להם חלום. הוא אולי בלתי מציאותי, אבל הוא תולה בחלל. אולי ישוב אליהם גלעד שונה מכפי שעזב אותם. אולי יביא עמו מהשבי אמונה באלוקים. לא, הם בקושי מעלים זאת על דל שפתותיהם, רק רומזים, כמעט לוחשים. אבל מקווים, מייחלים ומתפללים.

אני מנסה לרגע לעצור את שטף דיבורם ולגעת בנקודה היותר רגישה. האם יש אי אלו תושבים בהילה שמבקרים את העסקה ואת שחרור האסירים הפלסטינים?

הם מנענעים בראשם לאות שלילה, בחוזקה רבה. "אצלנו מדובר בילד שהוא כמו שלנו", אומר לי ששון. "ועל ילד שלך אתה לא מתלבט".

הם אפילו לא העלו את הנושא בפני רב בית הכנסת בשיעור האחרון שלהם. "אנחנו יודעים שיש בנושא כמה וכמה הלכות, שיש מצווה לפדות שבויים, אבל מצד שני לא משחררים שבוי מעבר לדמיו, אבל לא מנסים להתעמק בזה. הרב עובדיה כבר הכריע בזה, מה לנו לחפור בנושא, יש לו ראייה יותר רחבה מאיתנו", הוא אומר לי.

רגע לפני שתקעו בשופר, ביקשתי לחשוב על גלעד

לראות מול העיניים את האמונה התמימה של היהודים היושבים מולי. את החום והמסירות למען כל דבר שבקדושה. צריך להצפין כדי להאמין.

מאמינים, אבל בהחלט מבינים גם את הצד השני. ג'קסון מספר לי שהוא ניהל בעבר את בית 'יד לבנים' בעיירה מעלות הסמוכה. על האנדרטה נחרט גם שמו של השוטר אלי כהן, שנהרג בפיגוע. "כשהוחזר סמיר קונטר ללבנון, בעת ביצוע עסקת רגב וגולדווסר, הגיש אחד האחים בג"צ, אך כצפוי דחה בית המשפט את העתירה. בתגובה עקרו האחים את השם מהאנדרטה. אני, בתוקף תפקידי, הייתי צריך לוודא שהכול בסדר במקום, אבל תיקנתי ושוב נעקר, תיקנתי ושוב נעקר, כך שלוש פעמים. הגשתי תלונה במוקד העירוני, אך הם שלחו אותי למשטרה ולשם סירבתי ללכת. החלטתי להתעלם. "הבנתי את הרגישות. לפני יום הזיכרון מיהרתי לתלות את השם חזרה, כדי שאיש לא ירגיש. בבוקר ערכתי סיור וראיתי שהשם איננו. כשפניתי לבני המשפחה חטפתי צעקות, אבל שתקתי, הבנתי שצריך להבין".

זה בדיוק מה שמלווה אותם גם היום הזה, שעות אחדות לפני שגלעד שלהם חוזר אליהם. "נטרלנו כל חשיבה בנושא, רק הרגש עובד", הם אומרים לי כמעט פה אחד. "ביום כזה צריך להניח בצד את העלויות שאנחנו כעם וכחברה משלמים, צריך לזכור רק דבר אחד: שכל המציל נפש אחת מישראל כאילו קיים עולם מלא, והעסקה נועדה להציל חיים".

את חג שמחת תורה הקרוב הם יחגגו עם שמחה העולה על גדותיה. "יש שמחת חג יותר גדולה מזו?" - שואל אותי ששון. "הנה, גלעד משתחרר בערב הושענא רבא, יום ההוצאה לפועל. רק בראש השנה האחרון, רגע לפני שתקעו בשופר, ביקשתי מהאנשים להתרכז בתקיעות ולחשוב על גלעד שליט שיחזור הביתה. וכך היה. אנשים התכוונו, התפללו מכל הלב".

מי יודע. אולי היו אלו דווקא התפילות הללו שבקעו רקיעים והגיעו עד כסא הכבוד. בעזרת ה', אם יתנהל הכול כשורה, בעוד שעות אחדות תעשה את דרכה שיירת מכוניות כהת זגוגיות בואכה הילה. באחת מהן יישב גלעד, הילד השב הביתה. אל בני משפחתו, אל הוריו האוהבים שלא חסכו כל מאמץ כדי לשחררו, אל שכניו ואל עם ישראל כולו.

יהא המחיר אשר יהא, מחר נחשוב כולנו רק על דבר אחד ויחיד.

כמה טוב שבאת הביתה, גלעד.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!