בית המדרש של העוזרת הפרלמנטרית השמאלנית

בשולי צעדת השיבה שלא הצליחה להתקרב אף לגדר ההפרדה, נפל דבר. השמאל הישראלי התהדר באפסותו, העכברים עלו על הסיפון בגלוי, לא בהחבא. לא עוד שמאל ציוני, הקורא ל-2 מדינות עצמאיות זו לצד זו, לא מדינה אחת על חורבות השנייה. אמור עתה: שמאל מנוכר, עוכר ישראל, מבאיש עמו ושונא ארצו ומולדתו. המנהיגה הנבחרת החדשה של מר״צ ח״כ תמר זנדברג חשפה ניביה, נעצה טלפיה בקונצנזוס, במוסכמה העליונה, בטחון מדינת ישראל ואזרחיה, גם באם הינם היהודים.

אריק שרון, ראש ממשלת ימין שמימש את אידיאולוגית השמאל, פינה את גוש קטיף עד גרגר החול האחרון, חזר בדרום לקו שביתת הנשק שלפני 1967 , המציא אילוזיה ע״פ דוקטרינת השמאל ושונאי הארץ. נפרד אחד מרעהו, נסתגר מרצון מאחורי גדר, ותשקוט הארץ. לאמונתם הכוזבת, בהעדר יריבות טריטוריאלית יעלמו הכדורים, האוויר יצא מהבלון, רוחות המלחמה ישקוטו. גדר הביטחון בגבול רצועת עזה הינה, הדוגמא המעשית והסמל היומיומי להיפרדות חד צדדית. משאת נפשם של השמאלנים והחלום העתידי שמנחה ב״כאילו״, את אידיאולוגית ההיפרדות. 2 עמים 2 מדינות. חלום שהתממש לסיוט. שרון ״הביטחוניסט״ חזר והבטיח: באם עזה תחזור לסורה ותפעל נגד ישובי הדרום וישראל, נמחק אותה! העולם מחה לו כפיים, השמאל איתרג אותו ושידרג אותו למנהיג לאומי. מעשיו הפלילים בעליל, ״נסלחו״ לו, ״כשצריך את התלוי, מורידים אותו מחבל התליה״.

מכאן מדבר שר ההיסטוריה. רצועת עזה הפכה לבסיס הטרור מהגדולים בעולם. האיום המוחשי שכבר הוכח על העורף הישראלי ועל עצם קיומה, טמון במחילות ומנהרות עזה. קיני הטרור החמאסי לא מתחבאים, זוקפים ראשם בגלוי, בפומבי, בעידוד שונאים מבית. ההתנתקות קרבה את המשגרים והמטולים למרכז הארץ. חיי יישובי הדרום, אשקלון אשדוד בכלל, הפכו למסוכנים.
שיטת ההתפרקות בזחילה, שהמציא אהוד ברק, בבריחתו המבוהלת מדרום לבנון, שנלמדה והועצמה ע״י אריק שרון בפינוי גוש קטיף, נכשלה. זרע הפורענות, הסכמי-אוסלו ההזויים. כשהצד השני מקבל ללא צורך לתת, הוא מפרש זאת כחולשה והתרסקות. הוא ממשיך בלחץ, בינתיים השיטה עובדת, הכרסום נמשך. במחנות הפליטים הפלשתינאים הדור השלישי עוד עונד לצווארו את מפתח הבית שכבר לא קיים. עכשיו הוא תובע-בפה, את גורד השחקים שהוקם במקומו.

את הנעשה אין להשיב. כשלונות יתומים, רק להצלחה יש שותפים. מכשלון אפשר רק ללמוד, זאת תרומתו היחידה והמועילה, לפעמים חשובה. לאחר האינתיפדה הראשונה, הזעקה: ״למה נתתם להם רובים״, חדרה ללבבות, זעזעה ארץ. נדמה היה שהשמאל התפכח. התקווה הפכה לחלום בלהות, שהרווה בדם הקורבנות והפצועים, רגבי מולדת. קברים חדשים ומיותרים נחפרו. התבסס והוסכם קונצנזוס חדש, אין על מה ועם מי לדבר.
חלפו הימים והתרגלנו. הימין התבסס בשלטון ללא אלטרנטיבה אמיתית. השמאל איבד את עצמו אלקטורלית ואמונית. המפלגות הערביות בחרו בקיצוניות, לא דאגה לקהל בוחריהם, רווחתו וצרכיו. הינם מייצגות בלעדית את האידיאה הפלשתינאית בכנסת ישראל. אף מדינה נורמאלית לא הייתה מסכימה ומשלימה, עם חתירה מתמדת תחת ריבונותה בתוככי בית הנבחרים שלה. ישראל לא מדינה נורמאלית.

מפלגת מר״צ מיצבה עצמה במרכז השמאל. שמאלה מהמחנה הציוני, מפלגת העבודה ההיסטורית. ימינה מהרשימה המשותפת הערבית. ראשיה לשעבר הגדירו עצמם ציונים סוציאליסטים. ציון וציונות לפני השמאל. זהבה גלאון, שברה את המוסכמה ושינתה מומנטום. הסוציאליזם הפך לפלשתניזם. זכויות אזרח, לפלשתינאים בלבד. דאגה לעזה, שכם, חברון, ביתינה, וגרורותיהם. אפס פעילות בשכונות, בשכונות מצוקה יהודיות. התוצאות בקלפי בהתאם. בקדנציה האחרונה הם גירדו את אחוז החסימה, לצערינו מלמעלה.

בבחירות הפנימיות לראשות המפלגה זכתה בגדול תמר זנדברג, ״בשורה״ למי שחיפש התחדשות ואולי חזרה למקורות. זהבה גלאון הקדיחה את תבשילה ודרדרה את המפלגה למצבה העכשווי, קראה את מפת הסיכויים, והתפוגגה מרצון. החשש מהתמרכזות מר״צ החדשה, הדאיג מאד את המחנ״צ בראשות אבי גבאי. גבאי בונה על מנדטים במרכז המפה, שיחזרו הביתה. גבאי ששואף בהצהרותיו למרכז, לקח בחשבון זליגת 2/3 מנדטים למר״צ, שעדיין יישארו בבסיס קואליצית עתיד, עליה הוא בונה את עתידו המעורפל. התחזקות מר״צ שירתה בדיעבד את המטרה המקווה, הפסד שסופו רווח.

מנהיגת מר״צ החדשה תמר זנדברג בהתלהמותה, שיחקה לידי אבי גבאי והמחנ״צ, ובגדול! הצהרותיה ההזויות: דרישה להקמת ועדת חקירה לפעילות צה״ל בערב החג, ומכלול אירועי צעדת השיבה, החזירו את מר״צ לחיקו של השמאל ההזוי, והלא רצוי לעשרות אלפים, והחזירו עשרות אלפים מצביעים פוטנציאליים למחנ״צ.

העוזרת הפרלמנטרית לשעבר זנדברג, שסילקה את הבוסית גלאון מכסאה, מחרה אחריה, באותו תוקף. שתיהן באותו בית מדרש קנו תלמודם המסולף. בית-המדרש לשונאי עמם וארצם. תמר זנדברג המתנשאת, הינה קרן האור היחידה שמפלחת את האפילה האופפת את סיכויי המחנ״צ, כרגע. לו יהי, שמחת עניים.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!