חבילת החג של 'יתד': ראיון, חרטה והכחשה • טור מיוחד

ימים של סליחות כבר עברו חלפו, ימי התשובה והרחמים כבר כמעט ונמחקו מהזיכרון, אך חכמינו לימדונו כי עד ליום הושענא רבא ניתן לפעול ולתקן.

עד הושענה רבא אנו מתפללים ומייחלים ל'פתקא טבא'. הימים הללו, בהם נחתם הדין, יש בהם בכדי להשפיע טוב על כל השנה, וחלילה...

ואם בימים של סליחות ורחמים עסקינן, הרי שניצלתי את ההזדמנות בכדי לעלעל במחזור, ולחזור לתפילות הימים הנוראים. תוך כדי שאני מפזם לעצמי את מנגינות הפיוטים, גיליתי כי בווידוי אותו אומרים חמש פעמים במהלך יום הכיפורים, אנו מתוודים על חטאים עליהם לא עברנו מעולם.

הייתכן? שאלתי.

ושוב, הרשתי לעצמי לעלעל בספריהם של חכמי המוסר, הנותנים מענה לשאלה הקשה. "יהודי המבקש סליחה על חטאיו, מבקש סליחה גם על חטאי הציבור", עונים בעלי המוסר. "ישנה אחריות קולקטיבית שכולנו נושאים בה. אמנם לא את כל החטאים עשינו, אבל מכיוון שישנם יהודים שכן חטאו, אנו מתוודים גם עליהם".

תירוץ מצוין, אמרתי לעצמי.

כשהכחשה וחרטה שילבו ידיים

אלא שאז קושיה נוספת הכתה בי: למה אנו לא מכחישים את העברות שעשינו? מה רע היה לומר: על חטא שלא חטאנו לפניך בזלזול הורים ומורים? וכן הלאה. מדוע צריך להתוודות ולבקש מחילה אם פשוט אפשר להכחיש ולצאת זכאים בדין?

המחשבות הללו היכו בי בעקבות תופעה שהולכת וצוברת תאוצה בחודשים האחרונים. רבנים ואישי ציבור המעניקים ראיון לשבועון פלוני, לעיתים חוזרים בהם ממתן הראיון, ומכים על חטא על שפרשו את משנתם. הצורה בה הם מצטערים על מתן הראיון הוא פרסום הכחשה גורפת לראיון שהתפרסם.

הנה, מצאנו שחרטה משמעה הכחשה.

ממציא השיטה הינו עיתון הטוען כי הוא מבטא נאמנה את דרכם של גדולי ישראל. על פי הפרסומים, העיתון פרסם ראיון בגליון חג סוכות האחרון - ראיון המוכחש לחלוטין על-ידי מי שהעניק אותו.

הסיפור אינו חדש. זה שנים שרבנים ידועי שם נאלצים להתמודד עם מסכת לחצים שנועדה 'להוציא' מהם הכחשה על ראיון שהעניקו לבמה שאינה מייצגת - אליבא דעורכי אותו עיתון - את דעת גדולי ישראל. עורכי העיתון בטוחים כי כל חוכמת, בינת והעברת התורה נמצאת בידיהם, ואיך ייתכן שרב חשוב מעיז להעניק ראיון בבמה שאינה מקובלת עליהם?

הפתרון היצירתי (או שלא) נמצא בדמות ההכחשה. הרב המרואיין מכחיש מכל וכל את קיום הראיון, וכך בא לציון גואל (או שלא).

ואז, המראיין צריך להתמודד התמודדות חדשה וקשה. הרב נשוא הפנים טופל עליו שהמציא את הראיון מדמיונו הקודח. את התמונות שמתעדות את הרב, את דבריו ומתק שפתיו, את אמרותיו המדויקות וסיפור חייו - ובעיקר את המסרים המוסריים שבתוכן השיחה.

הכול מוכחש כלא היה.

לא תאמינו, גם למראיין יש משפחה

לא נראה שמטריד מישהו מה עובר על אותו מראיין. הרי גם הוא בן אנוש, יש לו משפחה (תרתי משמע), ידידים, עורכים וסביבה קרובה. אך הוא נאלץ למצוא את עצמו עומד מול מצבים מביכים, תוך שהוא מנסה להסביר (או לשתוק) מול מבטים של קרובים וחברים הרואים בו הוזה בכוכבים – ממציא ובעל דמיון.

אבל מה לעשות, אין פתרון אחר שיכול לספק את הוגי הדעות, שלא היו מרוצים מתוכן הראיון, או ברוב המקרים מעצם הראיון.

לכן, נראה כי הדרך הנכונה היא לשנות את נוסח הסליחות - להכחשה.

עד אשר הגעתי ל"על חטא שחטאנו לפניך בכחש ובכזב" - אז הבנתי שלשקר אסור, ועדיף לומר טעיתי, מצטער על הראיון שהענקתי, לא אחזור על טעותי זו, או כל נוסח אחר, מאשר הכחשה, שגם היא אסורה כשלעצמה, ועליה אנו מקדישים 'על חטא' אחד שלם.

כי לכל העם בשגגה.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!