"כל חיי השתנו לעד" - כך מרגיש שבוי • כתבה רביעית בסדרה

אל יאיר ביטון הגעתי לפני כארבע שנים, בחורף 2007. היה זה שנה ומחצה לאחר גירוש גוש קטיף וכמחצית השנה לאחר חטיפתו של רב סמל גלעד שליט.

• כך נראה השבי מבפנים • כתבה שלישית בסדרה
• היום בו כמעט בוצעה עסקה • כתבה שניה בסדרה
• "מחבקת את שליט" • אמו של נחשון וקסמן בעד העסקה

באותה עת איש לא דיבר על שחרור צפוי של שליט, ובני המשפחה עדיין שמרו על שתיקה תקשורתית כמעט מוחלטת. הם עדיין סמכו על ממשלת ישראל שתעשה הכול כדי להשיב את הבן האובד הביתה. שנים חלפו בטרם קלטו כי אם לא יצעקו, איש לא ישמע את זעקתם.

כדי לפגוש את יאיר נסעתי צפונה, אל משרדו שבחווה החקלאית שבקרית ביאליק, חווה אותה ניהל ביד רמה. זו הייתה הדרך אותה מצא לעצמו כדי לנסות ולרפא את פצעי השבי שלו. בחוץ הכול פרח בירוק, אבל בתוך חדר המשרד שרר עצב עמוק. קשה היה מאד לשמוע את סיפורו המצמרר של האיש, שנקלע לשבי המצרי לפני קצת יותר מ-30 שנה.

היום, כשכולנו נושאים עיניים ומייחלים לראות את השבוי פוסע בארץ את פסיעותיו הראשונות אל החופש, כשכולנו במתח עז לדעת איך יגיע ובאיזה מצב, שבים הקולות ההם, קולותיו של יאיר, להדהד בזיכרוני ולשפוך לי קצת אור על הצפוי.

"מעולם לא סיפר לנו על תקופת השבי", סיפרו לי המזכירות, רגע לאחר שנכנסתי למשרד ורק אחרי שווידאו כי אינו שומע. "שמענו על כך מאחרים, אבל הוא מעולם לא דיבר על עברו". מן הסתם לא קל להרים מסך ולהציץ אל תקופה כה שחורה בחייו של אדם.

עד טיפת הדם האחרונה

ואז הוא נכנס פנימה והחל לגולל את זיכרונותיו.

"בחור צעיר בן 19 הייתי כאשר תפסה אותי מלחמת יום הכיפורים", פתח יאיר את סיפורו קורע הלבבות. "הייתי חייל בשריון. בדיוק באותה עת סיימתי קורס מפקדים, ולקראת יום הכיפורים עמדנו להשתחרר הביתה. גרתי אז במגדל העמק. לא היה לנו שמץ של מושג על מה שעומד להתרחש, איש לא עדכן אותנו. היינו בבית הספר לשריון בבאר שבע, כאשר הודיעו לנו כי פרצה מלחמה וכי יש כוננות. הנסיעות הביתה בוטלו באופן מיידי וגורף, אבל אפילו להתקשר להודיע לא יכולנו. מכשיר טלפון היה אז מצרך יקר המציאות.

"שלחו אותנו דרומה כדי להביא ציוד לגדוד 77 חטיבה 7. הם עלו לחזית שבגולן, ואנחנו נשארנו בדרום. היה עלינו לחמש את הטנקים ולמלא אותם בפגזים, כאשר כל אותה עת אנחנו עושים ניסיון נואש למצוא תשובות לשאלות שהציקו לנו. לא היה לנו מושג מה בדיוק קורה, ואיש לא טרח להסביר. אני מסופק אם מישהו ידע.

"היה זה יום שישי, ערב יום הכיפורים. היינו כמה בחורים דתיים בבסיס, אבל לא הייתה כל אפשרות לחשוב על הצום הקרב. אכלנו באותו יום ארוחת בוקר, אבל מ 10-11 ועד לכניסת החג לא נגענו בפרור של מזון, היינו עסוקים ללא הפסקה בחימוש הטנקים. לקראת ערב עשינו הפסקה קלה והלכנו לבית הכנסת לתפילת ערבית, אולם לא יכולנו להרשות לעצמנו יותר מ-20 דקות של תפילה. עד חצות המשכנו לעבוד, ובבוקר השכמנו מוקדם, עלינו לטנקים והתפרסנו תחת ההר. ב-1 בצהריים הורו לנו לדומם את מכשירי הקשר, שכן האויב עלה על התדרים, והתחלנו לעבוד עם שליחים בלבד.

"בסביבות השעה 10 בבוקר נחת בבסיס הרב של הגדוד, והודיע שיש היתר לאכול, שכן מדובר במלחמה ובפיקוח נפש, אלא שאני אישית סירבתי לאכול. למען האמת גם לא היה אוכל רציני, אולי כמה ביסקוויטים לשבור בהם את הרעבון.

"בשעה 1.45 החלו המצרים לתקוף בעוצמה רבה את ההר, עליו היה ממוקם חיל האוויר, וגם את שדה התעופה ברפידים. כאשר חזרו מטוסיהם מהתקיפה, עברו דרך הבסיס בו שהינו אנו והחלו להפציץ. בסביבות השעה 2 בצהרים נפצעתי מרסיס גדול, שחדר לידי השמאלית. הודיעו לי כי אני יכול להתפנות לבית חולים, אולם סירבתי והמשכתי להילחם. אתן את כל כולי עד טיפת הדם האחרונה, החלטתי באותם רגעים, ולא תיארתי לעצמי עד כמה גדול יהיה הקורבן אותו יהיה עלי להקריב".

חייתי על זמן שאול

השמועות על אכזריות המצרים עשו להן כנפיים והרעידו את הלבבות. סיפרו על כפר ערבי קטן אי שם בסביבה, אשר במרכזו נחת מטוס ישראלי. הטייס והנווט נפלו מהמצנח היישר אל זרועות התושבים צמאי הדם, הללו ערפו את ראשי השניים, תקעו אותם בקלשונים והציגום לראווה. כתגובה השחיתה ישראל את הכפר כולו, אך די היה בסיפור הזה כדי להעמיק את החשש מפני הצפוי.

"ההוראה ניתנה, ואנו התחלנו לנסוע עם הטנקים לכיוון התעלה. בסביבות 5 בערב הגענו לקנטרה. העיר קנטרה הייתה באותם ימים חצויה - חלקה האחד בידי המצרים, והאחר בידי ישראל. השהייה במקום הייתה מסוכנת מאד, שהרי המצרים צלחו את התעלה כבר ב-2 בצהריים, בעת שפרצה המלחמה. במוצאי שבת התחוללו קרבות סוערים, ואיש מאתנו לא יכול היה לחשוב על כך שהצום הסתיים וכי אפשר לאכול. הראש היה נתון כל כולו בשדה הקרב. המחשבות הכי נוראות אופפות אותך בשעות קשות אלו".

בעקבות פעילות מלחמתית של המצרים בנתה ישראל החל משנת 1968 קו של מעוזים לאורך תעלת סואץ. היו אלו מעוזים מבוצרים, עמידים בפני התקפות ארטילריה. הם נקראו בשם "קו בר לב", על שם חיים בר-לב, רמטכ"ל שיזם את הקמת הקו.

כעת היו המצרים בדרך אל הארמיה השנייה, אל קו בר-לב, והם עשו הכול כדי לפגוע במפקדי הטנקים, שהיו חשופים בצריח. "אני עצמי הייתי אחד מהמפקדים, ותוך זמן קצר פילח כדור של צלף את כתפי השמאלית. עכשיו הייתי פצוע גם בידי וגם בכתפי. אולם לא הייתה כל דרך להתפנות, שכן עמדנו מול האויב פנים אל פנים. מאז מוצאי שבת ועד יום ראשון בבוקר חוסלה 70% מהאוגדה. טנקים שלמים עלו באש, המצרים קלעו מטווח אפס לתוכם, טפסו על גבם, וזרקו רימונים פנימה. תפקידנו היה לפגוע בכמה שיותר חיילים שלהם בכדי למנוע ירי צלפים".

אני מנסה לעצור אותו ולהבין קצת יותר מה עבר עליו בנבכי הנפש פנימה. מה הרגשת בעת ההיא, חייל פצוע העומד מול חיילי האויב? – אני שואלת בהיסוס.

והוא משיב. "לא היה בליבי פחד. רוב גופי חש כמת. מעין אדישות. חשתי שאני חי על זמן שאול. וכך המשכתי עד ליום שלישי, היום בו נפגע הטנק שלי, ולא ניתן היה להזיזו ממקומו. בקרב הלוחמים שרר בלבול כבד. מי שהיה לו טנק המשיך להתקדם, מי שנפגע נשאר במקום. לקחתי אתי את שלושת אנשי הצוות שלי והתחלנו לצעוד רגלית, עד שהגענו אל אחד המעוזים. עמדנו מולו כשאנו חוששים, תוהים האם לנו הוא או לצרינו. האם ניקח ריזיקה ונכנס לתוכו? לאחר התלבטות קצרה החלטתי ליטול את הסיכון על עצמי בלבד. בקשתי מחבריי להתחפר במקום, והודעתי להם כי אני נכנס פנימה. אם אצא – סימן שמדובר במחנה ישראלי. אם לא – עליהם לחפש מסתור ולדאוג שלא להתגלות".

הייתי פצוע אנוש

מיד בהיכנסו פגש ברב סרן, מפקד המעוז. 'איך הגעת לכאן?' – שאל אותו הלה בפליאה. אבל יאיר לא התעכב למתן תשובה ורץ לקרוא לשאר חבריו. התברר כי איש במוצב לא ידע על כך, שהטנקים שלהם נותרו תקועים. "ספרתי להם על טנקים נוספים אותם ראינו בדרך, איש לא ידע האם נותרו בתוכם אנשים אם לאו. המפקד ביקש ממני ללכת ולבדוק האם נותרו חיילים בטנקים בכדי לנסות ולחלצם, אבל לרגע לא תיארתי לעצמי שאראה את מה שעמדתי לראות. הטנקים היו עמוסים בחיילים, במקום ארבעה חיילים הצטופפו בכל טנק חיילים רבים. רק כאשר ווידאתי שכל הם ריקים לגרמי מחיילים שבתי אל הבסיס, אבל אז נורה טיל ענק לעברי והועפתי לעבר דיונה של חול. כמעט נקברתי תחתיה".

לגודל הנס הבחין מפקד המעוז בכך שבעוד חיילים רבים מתפנים מהטנקים יאיר אינו שב. "הוא שלח מיד לבדוק מה קרה לי, וכך זכיתי לפינוי מהיר. רק בשלב הזה טעמתי דבר מה, ושברתי את רעבוני בביסקוויט קטן. ביום רביעי בלילה היינו 60 חיילים במוצב, רבים מהם פצועים. בשלב הזה ניתנה הוראה לנטוש את המקום ולצאת מטווח האש חזרה לכיוון ישראל. השהייה במקום הפכה לבלתי אפשרית ולמסוכנת ביותר.

"כל אותו לילה צעדנו בתוך המתחם המצרי, כשאני נעים בשני טורים. לא פעם נגענו בחיילים שלהם, אך הם לא חשו בכך. בשלב מסוים התעוררו, הבחינו בכך שמדובר בחיילים ישראלים, והשקט המדומה ששרר עד עתה הפך למהומה של ממש. המפקדים מיהרו להסתתר בבית קברות שהיה בסביבה, שאר החיילים הצליחו להסתתר רק בחלקם. 70% מהשאר נהרגו במקום. צרור כדורים שנורה לעברי פגע בי ברגל ובגב.

"באותו רגע נפלתי על הארץ, דם רב נזל מגופי, איבדתי 80% מהדם שבגוף. אחד מחברי זיהה שנפצעתי וגרר אותי לחדר נטוש באחד הבניינים הסמוכים. אל המקום התקבצו למעלה מעשרה חיילים, חלקם פצועים וחלקם בריאים. אולם במקום זעקות הכאב, שהיו אמורות באופן טבעי להישמע במקום, שררה דממה מקפיאת דם. פחדנו להוציא הגה מפינו, המצרים היו עלולים לזהות אותנו. אני הייתי כמעט מחוסל. לא יכולתי להניע אצבע. חייל הרטיב לי כל אותה עת את הלשון ואת השפתיים במים, הייתי מוגדר פצוע אנוש".

עינויים שלא אשכח

רק כמחצית היממה הצליחו להסתתר בבניין הנטוש, בשלב מסוים זיהו אותם החיילים המצריים ומיהרו לכתר את השטח באוגדה של חיילים ובטנקים. הפריצה לבית הייתה רק עניין של זמן, לא היה כל סיכוי לצאת משם. "כשיצאתי מהטנק לקחתי אתי בכיסים אקדחים ורימונים, כעת החלטתי לעשות בהם שימוש. התרוממתי בשארית כוחותיי אל החלון הסמוך והשלכתי את הרימונים לעבר המצרים, אבל אז כשלו רגלי וצנחתי ארצה. בדקות הקרובות מיהרו המצרים לפרוץ פנימה וריססו ביריות את הנמצאים בחדר. מתוך 15 חיילים נותרו בחיים רק 3, אני הייתי ביניהם.

"בדקות הקרובות השתתקו מקורות הירי. קצין מצרי נכנס אל החדר והכריז 'מי שחי ורוצה ללכת לשבי, שיקום'. אף לא אחד מהחיילים קם, אבל בתוכי התחוללה מלחמה של ממש. האם לקום? ידעתי שאם אשאר כך יירו בי ללא רחמים. חבר, ששכב לצידי, לא קם, ונורה מיד לאחר מכן למוות. החלטתי להתרומם. נעמדתי וצעדתי לכיוון הקצין, כשאני חש כי בכל רגע אני עומד ליפול, גופי לא מסוגל היה לעשות ולו אף צעד יחיד. הקצין הנחית מהלומה בפרצופי והפיל אותי ארצה, אחר כך קשרו את ידי, לקחו את הנעלים והגרביים, שמו רטייה על עיני וקשרו את גופי בחוטי חשמל. במשך יום וחצי הייתי קשור באופן הזה, ושנתיים- שלוש לאחר השבי לא הייתה לי עדיין כל תחושה בידיים".

כאשר עשו המשאיות את דרכן לכיוון התעלה, איבד יאיר את הכרתו ולא חש עוד בדבר. את הסיפורים אודות נסיעה זו שמע לאחר מכן מחבריו. הללו סיפרו כי המצרים עצרו כמה פעמים בדרך, והציגו בפני החיילים הערביים את השבויים שלהם, כשהם מתגאים בהצלחתם. הם גם חבטו בשבויים כהוגן. חבר שהיה פצוע עבר ייסורי גהנום תחת ידם. את התעלה צלחו בסירה, ואחר כך הובאו לבית חולים שדה.

המשאית הייתה גבוהה, והחיילים המצרים שהתעצלו לשאת את הפצוע החליטו לגלגלו אל הקרקע. מהחבטה הזו התעורר והחל לחוש את הכאב הבלתי נסבל. הרופאים המצרים ראו את הפצע הגדול והמדמם שברגלו, ומיהרו לתפור אותו, אלא שהם לא טרחו לבזבז עליו מנת הרדמה והוא חש את כאב התפירות על בשרו. אחר כך הושלך לתא בבית הסוהר, שם השאירו אותו זרוק על הרצפה כשהוא הולך ומאבד דם. רק לאחר שלושה ימים נכנסה לתא קבוצת רופאים, שדרשה להעבירו לבית החולים.

הם הסירו מעליו את סרבל השריון ושמו בשקית כדי שיהיה צמוד אליו, אחר כך העבירו אותו לטיפול.

חמישה ימים שהה בבית החולים, ואת הסבל שעבר שם קשה לתאר במילים. "הרופאים היו בסדר, אולם האחים היו פשוט מתעללים בנו. כאשר ראו שהפצע מתחיל להגליד, היה אחד מכה בו בעזרת מברג ופותח אותו מחדש. שכבנו שם שני טורים של שבויים פצועים, עשרה בכל טור, והחובש היה לוקח את הכדורים שניתנו לחולים, מערבב אותם ואחר כך נותן לכל אחד שני כדורים בלי קשר למצב הרפואי. הרופא הציע לנו שלא לשתות את התרופות, ואנו שחששנו לקבל מכות הנחנו את הכדורים בין האצבעות ופוררנו אותם במשך זמן מה, עד שהפכו לאבק אותו ניתן היה לפזר על הארץ מבלי שירגישו.

"לאחר חמישה ימים בהם שהינו בבית החולים הועברנו חזרה אל הכלא, שם נפתח פרק העינויים הכבד שבחיינו. עינויים, שגם הזמן שחלף מאז עברנו אותם, לא הצליח להשכיחם מעמנו".

שוט על הגב

לא תוכל עט אנוש להעלות על הכתב את תיאורי הזוועה של מה שעבר על השבויים בכלא המצרי. "עברנו את כל העינויים שיש בעולם", סיפר יאיר, אבל לא את הכול אפשר להעלות על הכתב. "הם הבעירו סיגריות והכניסו אותם לאפים ולאוזניים. הצליפו בשוט על הגב, עד שכל גופנו היה מלא בפסי דם. מכות מכל הכיוונים. עם אבנים, מקלות, אלות. ביום היו מענים אותנו, בלילה היה מגיע תור החקירות".

למעשה ידעו החוקרים יותר מאשר החיילים עצמם. מה כבר יודע חייל ששירת במשך שנה? יאיר היה מסובך יותר מהאחרים, שכן שוביו החליטו כי היה טייס. הסרבל שלו כוסה בדם, וקשה היה להבחין בצבעו הירוק. במשך שבוע ימים היה שבוי יחד עם הטייסים, ואופי החקירות שלו כלל שאלות הקשורות לחיל האוויר. אגב, אחד השבויים, טייס בחיל האוויר, שב מאז בתשובה, והוא טוען כי היותו בשבי יחד עם יאיר הייתה זו שהשיבה אותו אל המקורות.

"הוא אמר לי כי ראה איך הייתי משאיר את הבשר ולא נוגע בו והיה אחוז התפעלות מכך. סך הכול נתנו לנו חתיכה פיתה עם חומוס, ובלי הבשר קשה היה להתקיים. אבל אני לא רציתי לגעת בבשר טריפה והעברתי אותו לחברי. 'למה אינך אוכל?' – שאל אותי. הסברתי לו. כשיצא מהשבי, כך סיפר לי לימים, ניקרה בו אותה הקפדה שלי לגבי הבשר ועם הימים שב בתשובה. היום הוא חרדי, חב"דניק.

"שבוע ימים שהינו יחד, אחר כך העבירו כל אחד מאתנו לצינוק והותירו אותנו בודדים. שלושה ימים לאחר יוה"כ נלקחנו לשבי, ושהינו בו במשך חודש ומחצה, בהם 24 שעות רצופות של עינויים. החקירות היו נוראות. שאלו אותי שאלות, שגם חייל בדרגת אלוף אינו אמור לדעת לענות עליהם, אולי אלוף פיקוד יכול לדעת את התשובות. אבל הם סירבו להאמין לי, וטענו שאני מרמה ויודע את התשובות אך מעלים מהם. תוך כדי החקירות המשיכו לענות אותנו. עם תחילת החקירה היו מכניסים אותנו לחדר ומושיבים על כסא עגול בלי משענת. שני כושים ענקיים היו ניצבים מאחור, אלות בידיהם. במשך רבע שעה היו מצליפים בנו, תוך כדי שהחוקר חוזר ואומר כי 'אם תשקר בחקירה זה יהיה הסוף שלך'. הרבה חיילים מתו תוך כדי החקירות, אני עצמי יודע על כמה שלא שרדו. גם הנותרים, מי שהשתחררו, חלקם השתגעו, ואלו שנותרו שפויים עדיין נושאים על ליבם את הצלקות.

'מאיפה יצאתם?' 'מה עשית מאז שהתגייסת?' 'איזה קורסים עברת?' 'איך מתנהלת השמירה בבסיס?' 'כמה חיילים נמצאים שם?' – כל אלו היו שאלות, שהמצרים הפנו לעבר השבויים, מצפים לתשובות מפורטות. "עניתי על כל מה שידעתי. ידוע לי גם על מג"ד שנתפס, מפקד גדוד שריון, אשר גם הוא שפך את כל המידע שהיה במוחו. אתה בלחץ איום,, אינך יכול שלא לענות כי אתה נמצא בסכנת חיים של ממש".

כבשנו את חיפה

"להיות בשבי", הסביר לי אז יאיר, "פירושו לחוש בחוסר אונים, בתחושת השפלה. הפכו אותנו להיות 'לא אדם'. היינו מביטים על מקקים זוחלים ומקנאים בהם. הם לפחות יכלו לזחול לאן שרצו. יתוש מעופף היה יותר משוחרר מאתנו. כל מטרתם הייתה להשפיל אותנו".

"כל אותה עת לא היה לנו מושג על המתרחש בארץ. החוקרים נהגו לספר לנו כי הם כבשו את חיפה, את תל-אביב ואת ירושלים, כשהם מנסים להוריד לנו את המורל בכל דרך. אני לא האמנתי להם. מי שחיזק אותי היה חברי מחיל האוויר. הלה נלכד ב-26 לחודש, כאשר המלחמה פרצה ב-6 לאוקטובר. היה לו מספיק זמן כדי להכיר את המצב, והוא סיפר לי הכול, כך שידעתי שהם משקרים".

"'הצלחנו עוד יותר מאשר בששת הימים', התפאר בפני החוקר באחת החקירות. 'רוצים לראות את בגין ושרון קטועי רגליים?' – שאלו אותנו באחת הפעמים. משהסתיימה החקירה באותו ערב שאל החוקר 'יש שאלות?' ניצלתי את ההזדמנות ושאלתי 'יש סיכוי שיחזירו את השבויים?' – החוקר כעס על השאלה ונתן לי סטירה חזקה. 'אתה מדבר על החזרת שבויים? - קודם שיחזירו את השטחים של 67'. נו, עכשיו כבר ידעתי עד כמה שיקר לי קודם לכן. לא רק שלא כבשו את חיפה, תל-אביב וירושלים, אלא שגם את השטחים של 67 לא כבשו חזרה"...

"אבל שתקנו, לא ענינו. ידענו שכל מילה מיותרת תגרור בעקבותיה עינויים נוספים. כאשר היו מתפארים בפנינו, היינו מחמיאים להם 'כן, בטח, אתם חזקים עלינו'. עשינו הכול כדי לקבל מה שפחות מכות".

עד שהגיע השחרור

הדיונים סביב שחרורם של השבויים הישראלים נמשך כל העת. הנרי קיסינג'ר, שר החוץ האמריקני, עבד קשה על מציאת פתרון, שישביע את רצון כל הצדדים. "באחד הימים הודיעו לנו על ביקור של אנשי הצלב האדום. אנו ראינו בכך חותמת סופית לכך שכל מי שנפגש עם האנשים הללו יישאר בחיים. המצרים לא יעיזו להרגו, כך ידענו. באותו יום התקלחנו והחלפנו בגדים, אחר כך הניחו עבורנו אוכל אבל הורו לנו שלא לגעת בו. הוא היה מונח לקישוט...כינסו אותנו, והשר המצרי נאם בפנינו. הוא אמר שמדובר בשלבים מתקדמים וכי עוד מעט נחזור הביתה".

מה הרגשתם באותם רגעים? - שאלתי אותו.

"לא חשנו דבר. ראשית חשבנו שמשקרים לנו, ושנית, פחדנו. עוד באותו לילה איימו עלינו ואמרו כי יש ידיעות לפיהם הקומנדו הישראלי רוצה לחלץ אותנו. הם הבהירו לנו כי אם הדבר יקרה, הרי שיהרגו את כולנו ביום אחד. המילים הללו הכניסו אותנו ללחץ גדול".

"היינו 260 שבויים, והתוכנית הייתה לשחרר אותנו בחלקים במשך השבוע כולו. אני הייתי בקבוצה הראשונה, ויום ראשון היה אמור להיות היום בו אצא לחופשי. התקלחתי, הלבשתי את בגדי החאקי אותם נתנו לי, ועליתי למטוס. ישבנו שם, המטוס הניע, המתנו, ואז הגיע קצין מצרי ושאג 'לרדת כולכם'. אחר כך הסביר ואמר כי 'הקומנדו שלכם ניסה לחטוף אתכם'. ברור שלא הייתה זו האמת".

"ושוב החזירו אותנו לאוטובוסים, ושוב חזרנו לבגדי השבי שלנו. ושוב עינויים. כך עד יום חמישי. במשך חמישה הימים הללו חיינו בפחד מוות, המצרים הודיעו לנו שבשלב מסוים יוציאו אותנו להורג, וציפינו לכך בכל רגע. את מסכת הטרטורים אותה עברה הקבוצה שלי, עברו אחר כך גם שאר הקבוצות. רק ביום חמישי ראיתי את עצמי סופית על המטוס העושה את דרכו לישראל".

אבל רק כאשר נחתנו בשדה התעופה בלוד ועמדתי מול בני משפחתי היקרים, האמנתי כי אכן כל זה קורה במציאות. וכי הגיע השחרור המיוחל. רק אז התחלתי להבין עד כמה עברה תקופה קשה על אמי ועל בני משפחתי. כל הדמיונות שבעולם פקדו אותם, כל שעות היום בכו בבית. אנשים הגיעו לעודד, אך האימה תלתה בחלל. חגיגה גדולה ערכו לכבודי, והשמחה שבה אל בית הורי, אולם אני ידעתי כי תם ולא נשלם פרק זה. וכי עדיין מצפה לי פרק ארוך של ריפוי מושלם".

"בשנה הקרובה שהיתי כל העת בבתי חולים. תל-השומר, צפת, רמב"ם – בכל מקום התמחו בתחום שונה. ולאחר אותה שנה עוד שלושה חודשים בבית הבראה בזכרון יעקב, שם גם נחקרתי אודות התנהלות המלחמה".

מושפל עד עפר

שנים חלפו. כשנתיים לאחר השבי התחתן יאיר ונולדו ארבעת ילדיו, עכשיו משרתים שנים מהם בצבא. במלחמה האחרונה הוא חש את הפחד בכל עוצמתו. במקום מגוריו, נהריה, נפלו כ-600 קטיושות. אפילו התרעה לא הספיקו לתת להם, כך שגם הממ"ד שבביתו לא יכול היה לעזור הרבה. אבל בלית ברירה שהה בבית.

הייתה זו תקופת החופש הגדול, כך שלמקום עבודתו לא נאלץ להגיע. "פה בקרית ביאליק, ליד השער של החווה, היו שתי נפילות", הוא מספר. בשלב מסוים חש כי אינו מחזיק מעמד. הבנים היו בעומק לבנון, נלחמים בכפרים כחיילים בסיירת גולני, אפילו להתקשר הביתה לא הצליחו, והוא חש בדאגה ההולכת ומתפשטת בליבו והחליט לעשות מעשה. כך מצא עצמו על טיסה יוצאת, עושה את דרכו לחו"ל, ומעביר עשרה ימים מימי המלחמה אי שם ברומניה.

לא קל לו, לשבוי לשעבר, לחשוב על בניו העומדים בכפרים מול חיילי החיזבאללה. לא קל לו גם לחיות את חיי היום יום כאשר הצל מרחף בעברו. את כל זה, למרבה הצער, לא השכילה מדינת ישראל להבין ובמשך שנים מצא יאיר עצמו נאבק מול הגורמים השונים.

בשנים האחרונות הוקמה עמותה, ששמה לה למטרה לעשות הכול כדי לסייע לשבויים הללו. "ערים בחשיכה", הוא שמה. יאיר הוא רק דוגמה אחת להזנחה של המדינה. עם שחרורו הכירו ב-10% נכות גופנית שלו, אולם ברור היה לו כי הדבר אינו מוצדק ומעט מדי. ומה עם הצלקות הנפשיות שנותרו? כיום הוא מוכר ב-55% נכות, חלקה בשל ההשלכות הנפשיות, אבל זוכר היטב את הזמנים בהם היה מתייצב בפני הועדה הרפואית וחושב לעצמו 'הם משוגעים? וכי עלי להוכיח כי עברתי מה שעברתי? היינו צריכים להוכיח כי אנו נכים, שאנחנו פגועי מלחמה'.

איזה רגע נצרב בנשמתך יותר מכל – הרגע בו קלטת כי אתה נלקח לשבי או רגע השחרור? - אני שואלת.

"רגע השבי. את הולך לקראת משהו שאינו ידוע. מעין חור שחור בעתידך. הנה בדקות הקרובות תהפוך להיות אפס אפסים, אדם מושפל עד עפר. כל מה שקראת עד היום על שבויים צף ועולה לנגדך. איבדת את החופש, אתה נתון למישהו אחר. מכים בך, אתה סמרטוט. רגע השחרור? נו, טוב, אתה פצוע. שום דבר כבר לא יחזור להיות מה שהיה. זהו רגע משמח, אך השמחה בהחלט אינה יכולה להיות מושלמת".

חזרת פעם אל מקום השבי?

"לא, חלילה, איני מסוגל. לא חזרתי למצרים, לא למקום הכלא ולא לתעלת סואץ. שנתיים לאחר המלחמה בקשו ממני בצה"ל לצאת למקום בו נלחמנו ולנסות לחפש גופות של חיילים, אבל לא הייתי מסוגל לעמוד בכך נפשית. אני מסוגל ברגע זה לעצום עיניים ולדמיין את המקום בו נלקחתי בשבי. אני רואה אותו בעיני רוחי לפרטי פרטים, אבל לחזור אליו באופן ממשי? – לא, זה בלתי אפשרי".

האם זה מה שיספר לנו גלעד שליט, אם וכאשר יהיה מסוגל לבטא את אשר עבר עליו? סביר להניח שאכן כן. הפרטים יהיו שונים, אבל הרעיון דומה: הסבל, העינוי הנפשי, הימים הבלתי נגמרים, השבי שאין לו קץ. "מעין חור שחור בעתידך", זוהי תמצית התחושה של ההליכה לשבי. "אפס אפסים", "אדם מושפל עד עפר", "איבדת את החופש". פעם יאיר, היום גלעד. האויב, כזה או אחר, נותר אכזר כפי שהיה, הנפש מתקשה לעמוד בזוועה. ההורים ינסו לסייע כל שביכולתם, מדינת ישראל הפיקה כך נקווה את לקחי העבר וגם לנו התקשורת תישאר משימה חשובה: לשמור לגלעד על הפרטיות שכל כך מגיעה לו סוף סוף, אחרי חמש וחצי שנים בשבי החמאס.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!