כך נראה השבי מבפנים • כתבה שלישית בסדרה

פגשתי בו לראשונה במאהל של גלעד שליט, באחד מביקוריי במקום.

הוא ניגש בטבעיות אל העיתונאים שהתקבצו במקום, סיפר על עברו ואמר את דעתו. האופן שבו דיבר היה כל כך טבעי, עד כי נראה היה כי מדובר באדם אוהב תקשורת. רק אחר כך, כשישבתי מולו לשיחה ארוכה, הבנתי עד כמה טעיתי.

החשיפה התקשורתית קשה מאד לאיש, שכל חפצו לשכוח את העבר, אך מתקשה לעמוד מול הפצרות בני משפחת שליט. "אני יודע שהחשיפה הזו מועילה להם, ואני מוכן לעשות הכול, אבל ממש הכול, כדי לסייע לבנם השבוי", הסביר לי בקול השקט שלו. פניו רציניות בדברו, מי כמוהו יודע עד כמה מדובר בנושא רציני וגורלי. "אני מלווה את משפחת שליט מאז נחטף גלעד. כך ליוויתי את משפחת אברהם ואת שאר משפחות הנעדרים והחטופים. אני יודע מהו הסבל העובר עליהם, ומרגיש חובה לעזור מכל הלב".

לפני מספר שבועות הגיע יחד עם בני משפחת שליט אל אולם הדיונים של בית המשפט העליון. שופטי הבג"צ דנו בסוגיה האם לפתוח את המעברים בעזה, אם לאו. משפחת שליט התנגדה לכך בכל תוקף ודרשה להתנות את הצעד בשחרור בנם. "היה שלב שבו רציתי לפרוץ בזעקה גדולה ומרה. רציתי לומר לשופטים עד כמה אינם מבינים את המצב. אבל נועם השתיק אותי, חשש כי השומרים יוציאו אותי בכוח מהאולם".

• היום בו כמעט בוצעה עסקה • כתבה שניה בסדרה
• "מחבקת את שליט" • אמו של נחשון וקסמן בעד העסקה

עבורנו מדובר בגלעד שליט. עבורו מדובר בשחזור חי וממשי של קורות הימים הנוראים ההם. והנה הוא ילד בן 19, נלכד בידי חיילים מצריים, עיניו מכוסות ברטייה שחורה וידיו נקשרות לאחור.

"אני שבוי לשעבר", הציג את עצמו בפני. "במלחמת יוהכ"פ הייתי בשבי המצרי במשך חודשיים. עברנו שם אירועים קשים, צפינו במו עינינו בהוצאות להורג, קשה אפילו לתאר. במשך למעלה משנתיים אני מלווה את משפחת שליט. לצערי, ליוויתי גם את משפחותיהם של חיים אברהם עומר סועד ועדי אביטן, השלישיה הקודמת. ליוויתי גם את רגב וגולדווסר. האמירה שלי היא שהממשלה ששלחה חיילים לקרב, חייבת לקחת עליהם אחריות".

אתה מכיר את השבי משני צידיו, ובטח חושב רבות על מה שעובר על גלעד – אמרתי לו.

"ברור. אפשר לומר עלי בדידי הווי עובדה. אני מכיר את הנושא מכל צידיו. יש לי בן בצבא, הוא השתתף בניסיון החילוץ של גלעד מיד לאחר החטיפה, ניסיון שלא צלח".

ההורים של גלעד ניסו לשאול אותך על השבי? על החוויות?

"לא, הם לא מסוג האנשים שחוקרים אותך על מה שעבר עליך. אבל ליוויתי אותם בצמתים החשובים שלהם, בדיון בבג"צ נגד מדינת ישראל, בישיבות ממשלה שעמדו להכריע בגורל בנם ובהפגנות למיניהם".

חשבת על הגרוע מכל?

ימים אחדים לאחר מכן הגעתי אל ביתה של משפחת מרגלית, הממוקמת בפאתי אחד מהרחובות היותר שקטים של העיר פתח תקווה, כדי לראיין אותו לצורך כתבה אותה פרסמתי בשבועון "בקהילה".

רבקה, אמו של נתן, קיבלה אותי בחיוך לבבי, אחר כך נעלמה בפתחו של אחד החדרים. לרגע תהיתי האם קשה לה לשמוע את סיפורו של בנה, ועד כמה בכלל היא יודעת את כל הפרטים.

"אני חושב שהיא יודעת, אם כי מעולם לא ישבתי באופן מסודר לספר לה את סיפורי", אמר לי נתן דקות אחדות לאחר מכן.

כבר אז התברר לי שאחד הדברים המאפיינים שבויים הוא חוסר הרצון להעלות זיכרונות. עמותת 'ערים בלילה' הוקמה, בין השאר, דווקא כדי לדובב איש את רעהו, להעלות נשכחות, ולפתוח פצעים. נתן הוא אחד מחברי ההנהלה של העמותה, ופעל רבות בנושא. יחד עם זה, לו עצמו קשה היה להיפתח, וכל ראיון תקשורתי עלה לו במאמץ לא קטן.

אבל כדי להעלות את זעקתם של השבועיים החליט לחרוג ממנהגו ולגולל בפני את מסכת הייסורים אותם עבר. לרגע תהיתי האם השיח התקשורתי בנושא גלעד מציף במוחו זיכרונות אפלים אותם היה מעדיף לשכוח?

אחר כך החלטתי לשאול אותו על זה בגלוי. הוא הודה בפני כי לאורך כל השנים ולאחר כל מקרה של שבי, שבו הפצעים ונפערו מחדש. הוא שב ומנסה לחבוש אותם בעזרת פעילות מסייעת להורים האומללים, אך ברור לו כי לעולם לא יבריאו לגמרי. לא בכדי נבחר שמה של העמותה ל'ערים בלילה'. כי האנשים שעברו את מה שעבר נתן, לעולם לא ישנו בלילות שינה רגועה. שנתם תהיה טרופה לעד.

מעולם לא שאלו אותו נועם ואביבה שליט על מה שעבר עליו בשבי. מעולם לא ניסו לחפור בזיכרונותיו, לנחש מה עובר על בנם. "אני סבור שהם משתדלים להתעלם מהמחשבות הקשות, נוח יותר שלא לדעת ושלא לחשוב", אמר לי אז.

מפעם לפעם חלפה רבקה ליד השולחן בו אנו יושבים, ונראה כי הגם שהיא חוששת מלשמוע אותה בשלמות, היא בהחלט מעוניינת להאזין לקטעים קטועים מתוכה. לדעת, ולא לדעת.

ניסיתי להיכנס לראשה. שאלתי אותה אם היא חושבת על מה שעובר על אביבה שליט.

"אני יכולה להבין אותה היטב".

את עצמך ידעת שבנך בשבי?

"לא. ידענו שהוא נעדר. לא ידענו מה עלה בגורלו".

דמיינת את הגרוע מכל?

"לא. טבעה של אם שהיא רוצה לחשוב טוב. היא נוטה לקוות, ואינה רוצה לצבוע את העתיד בשחור. חשבתי חיובי, האמנתי בכל מאודי באלוקים וידעתי שהכול יסתיים בכי טוב".

סירות גומי בשפת התעלה

על צג המחשב נעו התמונות, הציגו בפני את הימים ההם.

הנה נתן בחור צעיר במדי צבא, מובל אל שביו. בעוד אני מביטה בתמונות קם נתן והסתלק מהחדר. "קשה לו לראות את זה", אמרה לי אמו, ומבט של הבנה והשתתפות בעיניה. בחור צעיר, שנפל ברגע אחד משיא אל תהומות השפל.

אבל עוד דקות אחדות חלפו בטרם שב אל החדר, התיישב בכסא, סגר את חלונות המסך והחל לעשות סדר באירועים.

"הייתי בחור צעיר, בן 19 וחודשיים, הסדר'ניק שגויס ליחידת ההנדסה הקרבית. למרבה אכזבתי הוחלט לשלוח אותי לסיני לימים הנוראים, כדי שאשמש שם כחזן. הייתי חיל דתי, עם כיפה, ונמצאתי מתאים לתפקיד. אבל אני, שרציתי תפקיד קרבי, לא ששתי להפוך למעין רב צבאי ג'ובניק. אולם פקודה היא פקודה, והייתי חייב לציית לה. כך שהיתי ליד התעלה בראש השנה, כאשר לקראת יום כיפור נשלחתי לשם בשנית. אמרו לנו שלצבא המצרי היה תרגיל גדול, ואחרי יום הכיפורים, כאשר התרגיל יסתיים, הכוננות תרד באופן טבעי.

"מוצב אורקל, בו שהיתי, היה המוצב הצפוני ביותר בגזרה הצפונית של סיני. ממגדל התצפית יכולנו לראות את הכוחות המצריים הרבים, אבל המפקדים חזרו ואמרו שמדובר בתרגיל שלהם בלבד וכי אין מקום לדאגה. 'הטייסים ישנים עם הנעלים, מוכנים להזנקה, תוך עשר דקות מגיע גדוד במקרה הצורך, תוך חצי שעה מגיעה חטיבה, ותוך פרק זמן קצר יכול להגיע לפה כל עם ישראל', ניסו להרגיע אותנו. הבעיה היא שהאזור הזה היה מאד בעיתי מבחינת גישה, והיינו תקועים עמוק בתוך הביצות. כל גזרת פורט סעיד היא בוצית ביותר, וכדי לצאת מהמוצב היה עלינו לנסוע קילומטרים לאורך התעלה, רק כדי להצליח לצאת. בשל התנאים הקשים לא נכבש האזור במלחמת ששת הימים, כך שהמצרים חנו לידינו מבלי שתהיה בינינו הפרדה ימית של התעלה".

"את תפילת כל נדרי אמרנו בעמדות, כי היה חשש מהתראה ומחדירה. יום לפני חדר מטוס אל שטח ישראל, והחשש תלה במידה מסוימת באוויר. בסביבות השעה 7-8 בערב ירדה הכוננות והצלחנו להתפלל ערבית. למחרת כבר החלה המלחמה באופן רשמי, כשאנו מנסים לירות לעבר המטרות, אבל כבר לאחר יומיים של לחימה מצאנו את עצמנו בלי תחמושת, וקיבלנו פקודה מסודרת לסגת מהמקום".

"למען האמת, מלכתחילה הייתה הכוונה שנחזיק את הקו במשך 24 שעות עד שיגיעו כוחות מתגברים, אולם כאשר ניתנה פקודת הנסיגה איש לא דאג להחליף אותנו בחיילים אחרים. מתוך מכשירי הקשר בקעו קולות של חיילות, איש מבין הקודקודים הגדולים לא ניגש בכלל לדבר. הבנו כי אין כל דרך שבעולם להגיע אלינו. ידענו כי בתרגיל שנערך במקום בקיץ האחרון, ניסתה סיירת מטכ"ל לחצות את הביצות לעבר המחנה שלנו, אך הם חולצו בסופו של דבר בעזרת מסוקים כשהם נמשכים בחבלים".

"עלינו על שני טנקים ועל זחל"ם, שהיו במוצב, והתחלנו לעשות את הדרך המסוכנת החוצה. באותו אזור שכנו שלושה מוצבים זה ליד זה, וידענו שאל המוצב השלישי כבר נכנסו הכוחות המצריים. הבעיה הייתה שכדי לצאת היינו חייבים לעבור דרך מוצב זה. באין כל ברירה אחרת התנענו והחלנו לפלס את הדרך, חשופים לירי של המצרים. ידענו שהדרך ממוקשת, וחששנו מכך מאד, אבל כאשר ראינו איך מצליח הטנק הראשון להבקיע דרך ולהימלט, קיבלנו אומץ מחודש. בשלב מסוים נתקע הזחל"ם שלנו, שהיה באמצע בין הטנק הראשון לשני. הנהג לא הצליח להתניע. 'תתפלל, אתה דתי', התחנן אלי מי שישב לצידי על הזחל"ם. האווירה הייתה קשה. הטנק השני עקף אותנו, ופילס לו דרך קדימה, ואנחנו, 14 חבר'ה, נותרנו תקועים. ואז הצלחנו להתניע, וזינקנו קדימה".

"בינתיים התעשתו המצרים והבינו שכוח ישראלי נע בשטח. הצלחתי להבחין במוקשים הרבים שהיו פזורים על הכביש, אפילו לא מוסתרים באדמה. לאחר דקות ארוכות של חרדה וחשש מפני הבאות, חטפנו טיל אל תוך הזחל"ם. למפקד המוצב שפשף הטיל את הכתף השמאלית, את יד שמאל שלי הוא מילא ברסיסים. הגרוע מכל היה שכשמאלי לא יכולתי מעתה לתפקד. המפקד מיהר לתת פקודה לקפוץ החוצה לצד שמאל של הכביש, ואנו מיהרנו לשכב לצד הדרך. באותו רגע קלטתי כי איני יכול להפעיל את העוזי שלי, היות וידי פצועה לגמרי, ולא הייתה לי כל דרך להתגונן מפני מטר היריות שהומטר עלינו".

"זה היה הרגע בו הרגשתי שהפכתי מלוחם לנטל על כולם. לא יכולתי לייצר אש, והדבר תסכל אותי. אתה שוכב על האדמה, לא מסוגל לעשות דבר, וחש כי ירדת מאיגרא רמא לבירא עמיקתא ומטה. המהפך הזה אירע תוך שנייה אחת, וגרם לי לתחושה של הלם. זוהי תחושת הגרוע מכל. לפתע הרגשתי סכין הננעצת בגבי. הסתובבתי, והבחנתי בחייל, הנועץ בי את רובהו המכודן ומנסה להרים אותי בעזרתו מהאדמה. באותו שלב החלו המצרים לירות לכל עבר. מי שלא יכול היה לקום בכוחות עצמו, נורה למוות. נהג הזחל"ם, ששכב לצידי, עשה עצמו כמת. גם כאשר פילחו היריות את ידו, לא זז ולא נע".

"אבל אם אתה חושב שהנה השלב הזה הוא הגרוע מכל, מאותת לך אלוקים 'דע לך כי זוהי רק התקרה של הקומה שמתחתיך. אני זוכר איך שאל אותי אחד מהחיילים באנגלית 'אתה חייל או אופיסר (מפקד)? חשבתי שאופיסר היא מילה הנגזרת ממשרד, אופיס, ומהרתי לענות 'אופיסר'. אין צורך להסביר עד כמה זה הרס לי בהמשך".

"כאשר הגענו אל שפת התעלה העלו אותנו אל סירות גומי, הידיים קשורות לנו מאחור, והעיניים אטומות אף הן. 'תגידו יחי סאדת', לעגו לנו. היינו חייבים לחזור אחרי כל מה שביקשו. 'תגידו גולדה מתה'. הפחד היה גדול. אתה מנסה לזוז, רועד לקבל צרור מהרובה שלך עצמך. במהלך הדרך עברנו באזורים כפריים, וקיבלנו מכות. לא ראיתי מי הכה אותנו, היות שעיני היו קשורות, אבל הרגשתי מכות כמו מקלשון. כנראה היו אלו הכפריים המצריים".

"לפתע נורו טילים ממטוסי חיל האוויר הישראלי. השובים שלנו התפזרו לכל עבר, והותירו אותנו קשורים בשטח. עמדנו כך, חשופים לאש, רועדים מפחד מפני הבאות. רק אחרי זמן שדמה לנצח חזרו שובינו והמשיכו בדרך. בסופו של דבר הסתיימה הנסיעה הקשה, העלו אותנו על רכב והביאו אותנו אל מחנה, שם נשארנו עד ליום השחרור".

"אתה מת לדעת מה השעה"

אנחנו עוברים אל הקשיים האיומים של השבי, אני עושה ניסיון נואש לנסות ולהבין מה עובר על גלעד שליט.

"בדידות. זה הדבר הקשה ביותר אותו אני זוכר מאותם ימים. אתה כמה לדבר עם מישהו, אבל אתה לבדך בתא, מונח על רצפת האבן קשור ואינך מסוגל לזוז. מפעם לפעם נפתחת הדלת וזורקים לך פיתה או דבר מאכל אחר, אבל אתה נותר רעב. כל גופך כואב. הפשפשים מוצצים את דמך, ואתה מתקשה אפילו לגרד את הפצעים. אתה מנסה להתחכך באדמה, לעשות תנועות של תזוזה, אבל כל תנועה קשה עליך.

"אתה מת לדעת מה השעה, למרות שברור לך שאינך ממהר לשום מקום, וכי מלבד הבדידות לא צפוי לך כל סדר יום. אבל אתה מנסה נואשות לברר מה השעה, ומוכן להשקיע בכך תחבולות ומחשבה. השלב הראשוני כולל עיבוד הנתונים, עיכול מה שקרה לך. כל מחשבותיך נסובות סביב ההישרדות לשעה שעתיים הקרובות. אתה לא חושב מעבר לכך. החיים שלך נעים מחקירה לחקירה, אתה מכריח את עצמך לזכור מה ענית בחקירה הקודמת כדי שלא להסתבך.

"החוקרים שלך מבקשים לדעת עליך הכול. מה עשית? איך נפלת? איך נראית אוגדה? איך היא תוקפת? אם לומר את האמת, לא על כל השאלות ידעתי לענות. ומהיכן אדע? חייל צעיר, שזה עתה החל את דרכו בצבא, הרבה ידע לא היה לי. אבל התאמצתי לשקר ולהמציא, מנסה לזכור מה אמרתי מתי ולמי".

"בשלב מסוים העמידו אותי ליד שולחן, ועליו ספר עם פיתוחים מוזהבים. הבנתי שמדובר בספר קודש של האסלאם. 'אנחנו רוצים לאסלם אותך', אמרו לי שובי. והבטיחו בעד זה הרבה אוכל ותנאים טובים יותר. 'אין על מה לדבר', הבהרתי להם בלשון שאינה משתמעת לשני פנים. 'שים יד ימין על הספר', הם דרשו ממני בתוקף. אבל אני הייתי עקשן מהם.

"'אתה הדתי היחידי פה', אמרו לי. ואני, בטמטום של ילד בן 19, השבתי להם 'יש לכם כל כך הרבה מוסלמים, בשביל מה אתם צריכים גם אותי?!'. אתה רעב, כמה לפרור של אוכל, אבל לא נכנע. אחר כך שמעתי מפי חברים שגם אותם ניסו לאסלם, וגם הם התנגדו לכך בתוקף. 'אתם אוכלים ביום כיפור, לא מפרידים בשר וחלב, מה הפריע לכם להתאסלם?!' – ניסיתי לשאול אותם. אבל הם ענו לי בפשטות גמורה. 'יש קווים אדומים אותם לא חוצים'. חילוניים גמורים, ובכל זאת יהודים.

"במהלך החקירות ניסיתי לטעון שאני רב צבאי, ולא חייל שגרתי, אבל החוקרים לא האמינו לי. הם ערכו לי גם חקירה דתית. הביאו פרופסור ללימודי עברית מאוניברסיטת קהיר, והוא סובב אותי בשאלות קשות ומעצבנות. 'מה עושים עם נשק?' 'יורים'. 'איך אומרים את זה בעבר?' 'יריתי' 'מאיזה שורש בנויה המילה?' – וכך הלאה, שאלות שונות ומשונות.

"חודשיים סבלנו סבל יומיומי, והנה הגיע רגע השחרור. בערב שבת כינסו אותנו יחד, פקחו לכולנו את העיניים, והציגו בפנינו את שר המלחמה המצרי. הוא נתן לנו הרצאה פוליטית על כך שהמצרים פתחו במלחמת הגנה, וכי כעת הגיעו להפסקת אש במסגרתה ייערכו חילופי שבויים. אחר כך הוציאו אותנו מהחדר והניחו לנו להתרגש ביחד למשך 10 דקות. כאשר חילקו לנו שוקולדים קטנים, אמר החייל שעמד לצידי 'נתן, זה אבן הפינה לשוקולד שאוכל כשאגיע הביתה'. ההתרגשות הייתה גדולה מאד.

"החזירו אותנו לתאים, הפעם העיניים כבר לא היו קשורות, אבל כל אחד לתא שלו. ישנו בליל שבת בהרגשה הרבה יותר טובה, ולמחרת, בשבת אחה"צ לקחו אותי לבית הכנסת בקהיר. הם ידעו שאני דתי, ורצו לסיים איתי בביקור 'דתי'. אבל אני, שהפחד עדיין החניק אותי, לא העזתי לדבר שם עם איש. על כך השאלות עניתי 'טוב מאד'. לא ידעתי מי מרגל, מי מלשין ומי יהודי אמיתי. 'הכול בסדר', שבתי ומלמלתי, ליתר בטחון. רגע לפני השחרור, לא רציתי לקחת צ'אנסים".

את רגב וגולדרווסר עטפו בברזנט

במשך שנים הוא מלווה את משפחות השבויים, מנסה לחלוק עמם את חוויותיו. הוא אדם עסוק, עובד בקופת חולים, אבל מקפיד לפנות מזמנו לפעילות. פעם נשאל באחד מהראיונות הרבים 'איך היה בשבי?' 'קשה' – ענה. 'אתה מוכן לפרט?' – ביקשו ממנו. 'כן, קשה מאד', פירט...

במשך 25 שנה היה בטוח כי חייו תקינים לחלוטין. נישואין, לידת 7 בניו, הכול היה כל כך שגרתי. אבל ביום בהיר אחד הגיע אליו מחקר ממשרד הביטחון. "התברר שישנן בעיות", כתבו לו. וביקשו שיצור קשר. הקטע הזה חייב אותו לעמוד מול עצמו, להיישיר מבט, ולבחון את הבעיות. אחר כך שלחו אותו למעבדת שינה, והוא, שהיה בטוח ששנתו בלילה מצוינת וערבה, גילה שם עד כמה היא טרופה ובלתי רגועה. זה היה הרגע בו עבר משלב ההכחשה לשלב הבא, השלב בו מחליטים איך בדיוק ממשיכים הלאה.

מעולם לא סיפר למשפחת שליט על מה שעבר עליו, הוא לא רוצה להדאיגם מעבר למה שהם דואגים גם כך. "אבל אני עומד מהצד, חושב על מה שקורה מן הסתם עם גלעד, ונחרד. מי יודע מה עובר שם הבחור. אני חושב על הימים הרבים שעברו עליו בשביו, וחושב שבעצם הימים הקשים הם ימי ההתחלה. אמר לי פעם אחד מהשבויים כי השבי שלנו היה הקשה מכל, כי הוא היה קצר מדי. 'כשאתה שוהה שנתיים בשבי, אחרי החודש חודשיים הראשונים אתה מעכל מה קרה ומתחיל לפתח לעצמך סדר יום. ישבנו ואפילו שיחקנו שש-בש בתאים. אבל אתם רק הספקתם לטעום את הטראומה, מבלי שתספיקו לחוש את ההרגל של השבי, וזה הרבה יותר קשה".

"אני חושב על גלעד שליט, חושב על כך שמן הסתם פיתח לו בכלאו סדר יום שגרתי. מן הסתם אינו יודע מה מתרחש בעולם, מהו התאריך, כמה מאמצים עושים הוריו כדי לשחררו. הבדידות מן הסתם אוכלת את נשמתו".

אתה חושב שהחמאס מתנהג כמו שהתנהגו המצרים?

"קשה לדעת. אולי הם אכזריים יותר. הנה, מהמידע שיש לי, את רגב וגולדווסר הם עטפו בבריזנט מיד כאשר תפסו אותם. נכון שהם היו פצועים קשה מאד, אולי אפילו הרוגים, אבל אני חושב שאיש לא ניסה לבדוק מה מצבם. היחס אליהם היה קשה. אני רוצה לקוות שאל שליט הם מתנהגים אחרת, אבל מי יודע? אין לי מידע על כך, אני יודע שגם למשפחה אין. כל מה שידוע להם מורכב מניחושים בלבד".

למנוע את הטראומה

מכאן הוא מגיע אל הנקודה הרגישה ביותר, הרגע שלאחר החזרה הביתה.

"להגיד לך את האמת?" – הוא יורה לפתע אמירה קשה מאד. "הסבל הגדול ביותר יעבור עליו אחרי שישוב לארץ".

למה?!

"אמרתי את זה גם להורים שלו, הזהרתי אותם שוב ושוב. הזיכרונות המרים ביותר שיש לי מהשבי הם הזיכרונות של החודש שאחרי בואי ארצה. אספו אותנו, את כל השבויים, אל מחנה בזכרון יעקב. התנאים הפיזיים היו מעולים, תנאי בית מלון, אבל נפשית עברנו שם התעללות של ממש. במשך כמעט חודש ימים הציקו לנו בשאלות.

"כלפי חוץ הציגו את השהייה שלנו במקום כשהייה לצורך 'התאוששות', אבל האמת הייתה רחוקה מאד מכך. להורים שלי היה קשה לבקר אותי, כי הש"ג שבכניסה הערים קשיים רבים על המבקרים. הייתה לי תחושה שמישהו רוצה מאד להפריד אותנו מהעולם החיצון. היה זה מחנה צבאי, עם סדר יום נוקשה. פסיכולוג, פסיכיאטר, מבחנים פסיכולוגיים שונים ומשונים. היום אני מבין שרצו לשמור אותנו אצלם, כדי שלא נפתח את הפה לתקשורת. התקשורת רצתה מאד לראיין אותנו, ועשתה לשם כך מאמצים רבים. אבל אנחנו הוזהרנו כבר עם הגיענו ארצה שלא לשתף פעולה ולא לדבר עם עיתונאים. מיד עם רדתי מהמטוס החתימו אותי, כמו את כולם, על טופס מתאים".

אתה סבור שהיום, בעידן התקשורתי המודרני, ינהגו בצורה דומה?

"אני כמעט בטוח שכך יהיה. יגידו לעיתונאים שגלעד צריך לנוח, צריך טיפול רפואי. אבל בעצם יחקרו אותי שתי וערב, ויחטטו בנשמתו עד זוב דם. אני זוכר איך קיבלתי מכתב מהצבא רק בשל כתבה ב'הצופה' על כך שהייתי בקהיר. במכתב הובהר לי שעברתי על הוראות הפיקוד העליון, וכי בשל הנסיבות לא אועמד לדין אך אם יישנה המעשה, איענש בחומרה רבה. תביני איך רעדנו לפתוח את הפה ולדבר מילה".

ובאמת, כל אותן שנים לא דיברת מילה?

"לא. רעדתי מפחד. רק בשנים האחרונות אני מעיז לדבר עם עיתונאים. היום אני יכול לומר כי מה שעשו לנו שם זה רצח מצפוני. חזרו ואמרו לנו, בצורה מתוחכמת ולא באמירות מפורשות, שלא נלחמנו טוב. 'אם הייתם נלחמים', היו חוזרים ואומרים לנו בצורות שונות ומשונות. שנים לאחר מכן הודה ראש אגף השיקום כי הוא היה מעדיף לקבל אותנו בארונות מאשר בחיים.

"אחר כך הוא התנצל על כך, אבל זוהי התחושה שנתנו לנו לאורך כל השנים. פחדו שנדבר, שנגלה כמה מחדלים היו במהלך המלחמה. עמדתי מול הוריו של גלעד, ואמרתי להם את האמת הקשה. הבהרתי להם כי את המלחמה האמיתית שלהם יצטרכו לעשות לאחר הגיע בנם ארצה. 'אתם עוד לא יודעים מה יעשה לכם אגף השיקום', אמרתי להם. הם שמעו, ונאנחו. 'ישחקו לכם עם האחוזים, ועד שתקבלו שקל תוציאו את הנשמה.

"למרבה הצער אני עוקב אחר צעדיה של משפחת שליט, וסבור כי היא עשתה הרבה מאד שגיאות אפשריות. אך לא באשמתה. לאף אחד במדינה לא ממש אכפת מהנושא. באוגוסט 2006, זמן קצר לאחר החטיפה, עמדתי יחד עם עוד 5 שבויים מול בנין הכנסת להפגנה כמעט דוממת. נשאנו שלט, אך הייתה זו הפגנה שקטה. אני זוכר איך חלפו לידינו חברי כנסת ושרים, כשהם נותרים אדישים לגמרי. כבר אז הכתה במוחי ההכרה כי לקברניטי המדינה לא ממש אכפת מגורל השבויים. האם אני מתפלא על כך? ממש לא. אני זוכר איך קיבלו אותנו בהגיענו ארצה, והתמונה מסתדרת לי להפליא.

"אני סבור", אמר לי לאחר דקה של שתיקה, "שלקו התפר הזה נכנס תפקידה של העיתונות בישראל. אם אכן יקלטו מי שצריכים לקלוט כי יש מעקב עיתונאי מדוקדק אחר קורותיה של פרשת שליט, הכול יכול להיות שונה. אני רוצה לקוות שדברים השתנו במדינה, וכי מה שקרה פעם לא יקרה גם היום, אבל מה לעשות ואני פסימי. אני מדבר לכלי התקשורת רק כדי למנוע מגלעד שליט ומשאר שבויי ישראל את הטראומה אותה עברנו אנו".

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!