היום בו כמעט בוצעה עסקה • כתבה שניה בסדרה

,

היה זה אחד מימי שני של שלהי כהונתה של ממשלת אולמרט. השמועות דיברו על כך שהנה עומדת הממשלה להתכנס כדי לאשר עסקה. אבל ברגע האחרון באה האכזבה הגדולה וניפצה את התקוות.

ביום שלישי, יום אחד לאחר הסאגה העצובה, ישבתי שם במאהל המחאה מול ההורים. קשה היה לי להביט בעיניהם. מבטם אמר את הכול: ייאוש, אכזבה – ומה שביניהם. ניסיתי לדובב אותם, להחליף מילה או שנים, אך כל שיכלו לעשות היה להיישיר מבט עצוב ולהיאנח. הנחתי להם, לא היה צורך במילים. הזעקה בקעה מהקירות, גם מהכסא הריק שהוכן עבור גלעד.

ביום שלישי, יום אחד לאחר הסאגה העצובה, ישבתי שם במאהל המחאה מול ההורים. קשה היה לי להביט בעיניהם. מבטם אמר את הכול: ייאוש, אכזבה – ומה שביניהם. ניסיתי לדובב אותם, להחליף מילה או שנים, אך כל שיכלו לעשות היה להיישיר מבט עצוב ולהיאנח. פה ושם 'זרקו' מילה, אך בגדול זרקו שתיקות לחלל. אבל למען האמת לא היה צורך במילים. הזעקה בקעה מהקירות, גם מהכסא הריק שהוכן עבור גלעד.


בעוד האם, אביבה, דיברה על מאבק מלווה בצניעות, היה האב, נועם, ציני בדברו. "צניעות, את אומרת? נו, אולי כדאי שאולמרט ישמע את המילים שלך. הוא אמר שהפעולות שלנו מזיקות, לא טובות".

קריאות בוז מצד הנוכחים היו התגובה היחידה של הקהל שנוכח במקום. "תגיד לראש הממשלה, שאם שם משפחתו של השבוי היה אולמרט, לא היינו צריכים להקים את אוהל המחאה הזה", מסנן יהודי מזוקן, המאזין למתרחש באכפתיות רבה.


למעלה משלוש שנים של חוסר וודאות בדבר גורלו של בנם, שנים המורכבות מימים, נעים בין ייאוש לתקווה. אולמרט יצא למלחמת לבנון השנייה כדי להשיב את בנם הביתה, אך נאלץ לפתוח במבצע עופרת יצוקה כשגלעד נמצא עדיין על אדמת עזה.

רגע לפני שממשלתו של אהוד אולמרט באה אל קיצה, הם ניסו, במאמץ אחרון ונואש, להשמיע את קול הזעקה והעתיקו את מקום מגוריהם ממצפה הילה שבגולן אל רחוב עזה הירושלמי.

הם ישבו רכונים על ערמת המכתבים המרגשת, אותה שלח גלעד משביו. אחר כך החלו לגזור אותיות, כשהם מרכיבים את המילה 'הצילו'. מה יותר נוגע ללב מזעקה שכזו, הכתובה בכתב ידו של השבוי?

"קיבלנו מסרים שהעסק ייגמר לפני תום כהונתה של הממשלה" אמר ראש מטה המאבק לשחרור שליט, תת אלוף (במיל') חזי משיטה. "אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו שלא לעשות את המקסימום לפני שהם עוזבים את הבית", סיכם, בהתכוונו לשרי הממשלה היוצאת. "לא באנו כדי להתלהם או להתעמת", אמרו במטה המאבק. "אנו רק רוצים את חזרתו של גלעד הביתה".

רק...

,

אין כניסה למכוניות ,

זה לצד זה עמדו שם המצדדים והשוללים את עסקאות החזרת המחבלים. הורים שכולים ניסו להסביר עד כמה זה מסוכן, הורים שכולים אחרים הסבירו עד כמה זה כדאי. מן הצד ניסתה משפחת שליט לנהל את האירוע מבלי להגיע לעימותים. אחיו של נועם, דודו של גלעד, אף הוא אב שכול, אב ליואל הי"ד שנפל במלחמה. והם מבינים היטב שכול מהו.

רק מטרים ספורים מפרידים בין המאהל לבין ביתו של ראש הממשלה. אבל אל רחוב בלפור, הרחוב המלכותי, אין כל כניסה למכוניות, מלבד למכוניותיהם של תושבי הרחוב עצמו, ולכן בחרה משפחת שליט להתמקם במרחק קטן מפינת הרחוב.

בשתי פינותיו של הרחוב ניצבות עמדות שמירה מאוישות בחיילים. אין יוצא ואין בא מבלי שהללו ישימו עליו את עינם, במעקב חשדני אחר פסיעותיו ברחוב.

"אני לא חושב שאולמרט חסר סמכויות להשיב את בנינו הביתה", השיב לי נועם, האב, כששאלתי אם הם אינם סבורים שאולמרט כבר 'שמוט כנפיים'. "נניח אם חלילה פורצת מחר מלחמה, מי ינהל אותה אם לא ראש הממשלה המכהן?".

אתם מצפים שהוא יעשה את מרחק הפסיעות מביתו לכאן, ויגיע לעודד אתכם?

"לא, אנחנו לא מצפים שיבוא".

נתניהו יבוא, להערכתך?

"לא יודע. אבל לא הגענו לכאן כדי לקבל פוליטיקאים. אנחנו רוצים כאן את המוני העם, את האזרחים, את האנשים הפשוטים. דברתי עכשיו עם אם שבנה משרת בגולני והשתתף במבצע עופרת יצוקה. היא מגיעה אחת לשבועיים למשמרות שלנו. בנה השני כבר בגיבוש לסירת, והיא מגיעה כי היא חרדה בקשר למה שמתרחש במדינה".,

"האם כשלתי כשנשארתי בחיים?",

באותו יום החליטו לפתוח בקמפיין הפרסומי למען השבתו של גלעד הביתה. עמוד השער של "מעריב" 'זעק' "995 יום בשבי בכותרת שחורה, ומתחתיה מילים אדומות בכתב ידו של גלעד, כביכול.

הדברים נגעו ללב, ואזרחי ישראל הגיעו בהמוניהם אל המאהל כדי להזדהות.

"האם נכשלתי כשנשארתי בחיים?" – 'כתב' גלעד בדיו אדומה, בדם ליבו.

"אני לא יודע מה אתם חושבים ואם אתם בכלל זוכרים אותי. האם נכשלתי כשנשארתי בחיים? האם ימי השבי הם העונש? האם המחיר עבורי גבוה מדי? אם הייתם יודעים מה עובר עלי, ייתכן שהייתם מבינים שלציפייה ולאכזבה, לפחד ולגעגועים, אין מחיר".

עד כאן זעק העמוד הראשון. המשך המכתב כבר הופיע בעמודים הפנימיים.

"אני יושב כאן בתא באמצע שומקום, מסביבי בליל קולות וריחות שלמדתי להכיר. שוב יורד עליי ערב וצל הסורגים מיטשטש על רצפת התא. עוד יום מאלף ימים של חיי עומד לעבור ולהצטרף לאין ספור הימים הקודמים. גם בהם, ערב ערב, סימנתי בהקלה שעוד יום עבר וקיוויתי שהיום הבא ישבור את הסוגרים ואצא לחופשי. אבל למחרת הסיפור חוזר על עצמו. שוב אותם פנים, קולות בשפה זרה, ידיים שלפעמים מאכילות ולפעמים מכות, ושגרה של כלום, של שום דבר שיכול לקרות כאן ולשנות במשהו את גורלי".

"אני לא יודע מה אתם מרגישים, מה אתם חושבים ואם אתם בכלל זוכרים אותי. האם נכשלתי כשנשארתי בחיים? האם ימי השבי הם עונש על כך? האם המחיר עבורי גבוה מדי? אם הייתם יודעים מה עובר עליי, מה עובר בתוכי יום יום, שעה שעה, רגע רגע, ייתכן שהייתם מבינים שלציפייה ולאכזבה, לפחד ולגעגועים, אין מחיר. בלילות אני חולם שחבריי מגיעים לחלץ אותי, בימים אני מתייאש ממציאות שאינה משתנה. בלילות אני חולם איך מקבלים אותי ברגע שאני חוזר‭...‬ הורים‭...‬ המשפחה‭...‬ החברים‭..‬ המקומות‭...‬ אבל גם הדמיון שלי חוזר על עצמו שוב ושוב בחזרה לנקודת ההתחלה, בייאוש אפור, כמו הערב הזה, יורד ומכסה אותי ואז אני צועק בתוכי את הזעקה האחת שכמו מנטרה חוזרת ומהדהדת מהקירות: 'הצילו'."‬ שמעתם?".

ועם ישראל בכה בכי גדול, שנמשך עד לרגע בו הצביעה הממשלה ברובה הגדול בעד שחרורו. ,

הזהירות הוכחה כצודקת,

רק יום אחד קודם לכן היה הכול נראה ורוד.

בקהיר המשיכו נציגים ישראליים לשוחח עם אנשי המודיעין המצרי ועם בכירי החמאס על פרטים אחרונים של עסקה, שכביכול עמדה להיות מושלמת. מקורות פלסטיניים כבר ידעו לדווח לכלי התקשורת הישראליים על הזדמנות של ממש להביא לפתרון הסוגיה כבר ביממה הקרובה ודברו על פתרון המסתמן באופק.

איש לא ניסה להכחיש את דבר קיומם של מחלוקות כאלו ואחרות, אולם נראה כי קיימות דרכים לפתרונן. גירוש חלק מהאסירים היה אחד מהפתרונות המוצעים, אך היו בהחלט רעיונות נוספים.

עופר דקל, השליח המיוחד של ישראל, ויובל דיסקין, ראש השב"כ, עשו מאמצים נואשים כדי לחזור הביתה עם 'שליט ביד'.

ראש הממשלה דאז, אהוד אולמרט, אף הורה להם להאריך את שהותם בקהיר יממה נוספת, הכול בכדי להגיע להישג המיוחל.

באותו יום שני, בשעה 9 בבוקר, הייתה אמורה להיערך ישיבת ממשלה, בכדי לדון בהסכם המתגבש. אלא שאז, במפתיע, ביקש אולמרט לדחות אותה. הנימוק הרשמי: רצונו להתייעץ בשנית.

בבית המלון "סיטי סטאר אינטרקונטיננטל", אחד מבתי המלון היותר מפוארים של קהיר, בו שהו בכירי הפלסטינים, היה המתח בשיאו. ב"אל חיאת" אף דיווחו כי אחמד ג'עברי, מפקד הזרוע הצבאית של החמאס, הגיע בעצמו לעיר כדי לפקח על הדיונים. בחמאס הכחישו את הידיעה וטרחו לחזור ולשנן כל העת באזני הכתבים כי אינם מבינים על מה מסתמכת הדעה האופטימית, וכי ככל הנראה להם אין כל התקדמות, אולם הם לא הצליחו לשכנע איש. האופטימיות מילאה את הלבבות.

רק משפחת שליט ניסתה לשמור על שפיות ולא להיגרר אחר האופוריה המתוקשרת. "אנחנו מנסים להיות ריאליים ולא להיכנס לאופוריה שזה אוטוטו קורה, כדי לא להתאכזב, אנחנו שבעי אכזבות", אמרה אביבה. ובכל זאת שרבבה נימה של תקווה לדבריה. "אני מקווה שמחר תיחתם העסקה, יצביעו נכון וגלעד יחזור הביתה".

זהירותה התבררה כצודקת.
,

האשליה מתנפצת,

שעות היום של יום שני ניפצו בקול רעש גדול את האשליה, וההודעה הדרמטית שמה קץ לכל תקווה. תחילה מסרו אותה הנציגים לראש הממשלה, אהוד אולמרט. הכישלון היה ברור, והם לא ניסו לטייח. החמאס הקשיח את עמדתו, חזר בו מהבנות שכבר הושגו במהלך השנה האחרונה והעלה בפנינו דרישות קיצוניות, כך סיפרו דקל ודיסקין. התברר כי למרות ההצעות הנדיבות אותן הביאו עמם מצרימה, לא מצאו אוזן קשבת בצד השני. "הם העלו דברים של מי שלא רוצה פתרון", סיכמו בעצב.

האווירה ששררה בחדר הישיבות הייתה קשה מאד.

"במצב שנוצר אין כל עסקה על הפרק, ולכן אין על מה להצביע בישיבת הממשלה", הוציאה לשכת ראש הממשלה את ההודעה העצובה הרשמית.

מישיבת הממשלה עשתה לה השמועה כנפיים ונדדה עד לאוהל המחאה שמול ביתו של אולמרט. בסביבות השעה 11 בלילה היא הגיעה, מותירה את ההורים שבורים ורצוצים. בדקות הבאות ביקש נועם שליט, אביו של גלעד, להתרחק מקהל העיתונאים המקיף אותו ולהתבודד עם עצמו.

האכזבה תלתה בחלל. פעילי המטה נראו כשעיניהם מביעות עצב גדול.

,

אולמרט ממצמץ ,

"צליל הסיום של הממשלה נורא יותר מרוב התנהלותה בשלוש שנות שלטונה", כתב אז העיתונאי דן מרגלית. "אמש בחצות נראה כי גלעד שליט יימק עוד זמן בידי מחבלי חמאס. אהוד אולמרט הביס את ישראל והשפיל אותה, והפך אותה למדינה שפלת רוח המתנהלת על פי תזזית של ככרות הרחוב ותקשורת אחוזת בולמוס. חמאס בז לו".

"הימים האחרונים היו עדים לקרבות רחוב מילוליים של יתומים נגד יתומים, שכולים נגד שכולים, פושטים את פצעיהם ותחלואיהם וכאבם ודמעותיהם לפני כל שר שיש לו עדיין אצבע להצביע עימה בממשלה. כפי שקרא מתוך לב מורחת חים נחמן ביאליק: 'לבית הקברות קברנים! וחפשתם עצמות אבותיכם/ועצמות אחיכם הקדושים ומילאתם תרמיליכם/...לעשות בהם סחורה בכל הירידים'. מהסוג הנקלה שעשה אתמול 'מעריב' בעמודו הראשון".

"במצב הנוכחי לא תוכן ההחלטה הוא המשגה החמור, אלא עיתויה וצורת הדיון. זה המשגה שמפורר ושוחק ומרסס ומרסק את יכולת עמידתה של ישראל, ואת כבודה הלאומי שהוא נכס אסטרטגי בג'ונגל של המזרח התיכון".

"כמה בלתי כשיר וחובבן וממצמץ יכול להיות ראש ממשלה המגיע להכרעה בעניין שליט שעות לפני סילוקו בכפייה מן התפקיד? ברור שחמאס הקשיח את עמדותיו. עכשיו?אין מועד גרוע מזה. עתה? אין מחיר יקר מזה. יש רק חשיבות מעטה לשאלה אם גם יצחק רבין שגה בעסקת ג'יבריל (כן, ואמר זאת) ואריאל שרון בשחרורו השערורייתי של אלחנן טננבאום. מי שיודע מה הסביר אולמרט בימים הראשונים לחטיפת גלעד שליט, מבין עד כמה היו שנותיו בכס ראש הממשלה אובדן לאומי וחרפה. לא מתוך זדון, אבל בגלל חולשת מנהיגות וציניות".

"דתיים מתפללים מעומק ליבם 'והעבר ממשלת זדון מן הארץ'. יש נחמה פורתא בכך שהפעם התפילה קרובה למימוש", סיים מרגלית את דבריו הנוקבים.

ממשלת אולמרט סיימה את דרכה באותם ימים, ממשלת נתניהו נכנסה במקומה. בפגישה הראשונה של שרה נתניהו עם האם, אביבה שליט, היא לחצה את ידה והבטיחה לה "את תראי שראש הממשלה הזה ישיב לך את בנך". שנתיים ומחצה חלפו, ביום שלישי האחרון היא הרימה טלפון לאביבה ובישרה לה "הנה קוימה הבטחתי".

העם עדיין שסוע בדבר השאלה האם נכון היה לוותר את הויתורים הכואבים, הסקרים מורים כי ברובו הוא נכון לכך ותומך בכל ליבו. אם לא יהיו עיכובים של הרגע האחרון מחר, אי שם בצהרי היום, יגיח גלעד שליט, רב סמל גלעד שליט, מבטן המסוק שיביא אותו ארצה, חזרה לביתו, אל חיק הוריו.

תגידו מה שתגידו. ההורים האלו, נועם ואביבה, יהפכו, לפחות בעיני, לסמל של מסירות של הורים לילדים.
,

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!