זו חלוקה ליהודים: טור מרגש מהחלוקה בשמואל הנביא

וכמו בכל שנה, היו שם רבבות. לבושי שחורים, לבנים, כתומים וסגולים. עם פאות ארוכות וקצרות, ואפילו חילונים. לא יכולתי להתעלם מהמחשבה, שאולי ככה הייתה נראית יציאת מצרים.

במהלך השנה מכתת הרב אפרים שטרן את רגליו ממדינה למדינה ומגייס סכום דמיוני: חמישים מיליון שקל! כדי שכל יהודי יוכל לשבת ליד שולחן החג כמו בן של מלך. שלא יחסר לו כלום, לא בשר, לא עופות ולא ירקות. מי שהגיע היום לרחוב שמואל הנביא בירושלים, קיבל הכל, ובשפע.

בשנה שעברה כתבתי על המפעל המרגש הזה, והיו שלא אהבו את הפרהסיא ואת ההמוניות הרחובית. הם טענו שצדקה צריכה להיעשות בסתר, בהיחבא, מתחת לשולחן. ומה אומר, ברוב המקרים אתם צודקים.

אבל אם הייתם שם היום, מקשיבים יחד איתי לשיחה של האבא והבן, הייתם חושבים אחרת.

קרוב לכיכר זוועיהל פגשתי אותו. ילד מתוק, בעל זוג עיניים גדולות וסקרניות. הוא אחז בידי אביו, ולמרות הרעש הנוראי שמעתי אותו שואל בקול מבויש: "אבא, רק עניים מקבלים פה אוכל?"

האב שנראה היה יהודי קשה יום, זקף את קומתו והצביע אל העוברים והשבים: "הנה, שלוימה מהבית כנסת, והנה הנה, גם אח של דוד אברהם, ולפני רגע עבר פה שלום מהמכולת, כולם לוקחים מפה. זו לא חלוקה לעניים, זו חלוקה ליהודים. סתם יהודים. כל היהודים. מי שרוצה, לוקח".

הלכתי לאורכו של הציר, ואספתי אל חדרי הלב כמויות של שמחה ואושר. כמה דקות אחר כך ראיתי את האב יוצא מהרחוב הראשי, גורר אחריו עגלה עמוסה מכל טוב הארץ, כזו שמספיקה אפילו לסעודה שלמה בשעתו. הילד פיזז אחריו בהתרגשות.

הבטתי בהם עד שהתרחקו מהעין ונעלמו באחת מסימטאותיה של בית ישראל. עוד כמה דקות הם יבואו הביתה ואמא תפתח את הדלת בעיניים בורקות. יחד הם ימלאו את המקפיא והארונות, ואמא תהיה סוף סוף שלווה ומאושרת.

והם היו רק שניים מתוך אלפי יהודים. לא יהודים עניים. סתם יהודים.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!