פינת פאר כיסא ריק: "פסח ראשון בלי בתי ז"ל"

"ליל הסדר עוד פחות משבוע, ליל הסדר שיהיה השנה יתום ושקט במיוחד. היא לא כאן, כבר לא בעולם שלנו, רחוקה מאתנו - ממשפחתה האוהבת".

שירה ביקשה שניפגש בטבע. זרמתי, טבע זה תמיד טוב. נפגשנו בחוף הים מול הגלים ואולי דווקא בגללם.

"מיכל הייתה הבת המושלמת שלי", שירה אמרה בכאב, "הבת הבכורה שלנו, שהעניקה לי המון נחת מהרגע שנולדה. מיכל הנשואה הראשונה שלנו. הם היו זוג מקסים, חלום של כל הורה. היה להם הכל חוץ מילדים". היא המשיכה לספר בלחש.

"חמש שנים של טיפולים ותפילות ובסוף התפילות נענו, זכינו להיות סבא וסבתא, החתן שלנו זכה להיות אבא ומיכל שלי זכתה להיות אמא. אבל האושר שלנו נמשך דקות ספורות. מיכל שלי הביאה לעולם חיים אבל מיד נלקחו ממנה החיים. דקות אחרי הלידה הכל הסתבך ובתי, האמא הטריה השיבה את נשמתה לבוראה".

שירה שתקה לרגע, היא נגבה את הדמעות והמשיכה: "האובדן שלי גורם לי לשאול את ארבע הקושיות בצורה שונה, עם מילים משלי".

אל מול הגלים המכים בחוף החשוך היא מתארת איך האובדן השפיע על כולם, על כל בני המשפחה: "הפכנו למשפחה מפורקת ועצובה, משפחה שהשמחה רחוקה ממנה. משפחה שלא מאמינה ב"אמונה". קשה לנו לקבל את הגזרה, קשה לנו ליראות את הטוב שבמשבר, קשה לנו לתפקד. אנחנו חיים אבל לא באמת חיים".

"חיים ללא חיות וללא שמחה, כאילו לא מצליחים לקום מהשבעה שנגמרה כבר מזמן".

ניסיתי להבין ושאלתי את שירה מה הביא אותה אלי, היא השיבה בכנות ואומץ רב: "אני כאן לקבל כוחות, אני כאן לנסות להבין איך קמים ממשבר, איך יוצרים מציאות חדשה למרות הכאב ואולי בגללו, איך יושבים בשולחן החג מול כיסא ריק. איך?"



כיסא ריק שלעולם לא יתמלא

"החג הזה מבחינתי הוא חג של סיוט. בעלי גמור נפשית מסרב לעבד ולהבין, הילדים שלי שואלים שאלות שנותרות ללא מענה, החתן שלי בדיכאון מהמכה שנפלה עליו, הוא איבד את אשתו ונשאר אב אלמן לתינוקת בת כמה שעות, מי היה חושב שכך יראו חייו של הבחור הנפלא הזה" היא לוחשת.

"והתינוקת? תינוקת מתוקה להפליא שעוד לא יודעת לאיזה עולם היא נולדה. אני בוכה בכל פעם שאני מחזיקה את הנכדה המתוקה שלי, לא מסוגלת לחשוב שעלי להיות שוב אמא והפעם לנכדה שלי". עכשיו שירה לא טורחת לנגב את הדמעות שמתערבבות עם מי הים המלוחים.

"רציתי בכל מאודי להיות סבתא, חיכיתי ליום הזה בכיליון עיניים, עברתי עם בתי הצלחות וכישלונות, יחד ספרנו ימים ושעות עד לתאריך המיוחל ובעיקר התפללנו שיגמר בצורה טובה", שירה המשיכה את התיאור הדומע. "שמרתי על ביתי כעל אתרוג מובחר, שלא תתאמץ חלילה שהכל יעבור בשלום. הכל היה נראה ורוד וזורח, אבל בשניות העולם שלנו התהפך עלינו".

"מה קרה? ככל הנראה סיבוך של אחת למיליון שקרה דווקא לה. התינוקת נולדה, כבר אמרנו מזל טוב זה היה חלום שהתגשם, לא הייתה מאושרת ממני בעולם. ובשניות החדר התמלא ברופאים, הטיסו את מיכלי שלי לניתוח חירום, אני התעלפתי וכשהתעוררתי מיכל כבר לא הייתה אתנו. אפילו שלום לא הספקתי להגיד לה"

"אני כבר לא שואלת שאלות ולא מחכה לתשובות", אומרת שירה, "אני מנסה להאמין שיש לי כוחות, רק חבל שעדיין לא פגשתי אותם, עדיין לא מצאתי אותם"

חיבקתי את שירה בחזקה והדמעות של שתינו נפלו על החול שספג אותן בשתיקה, לא מודע לסיפור הקשה שסופר.

לאבד ילד זה קשה, אין קשה מזה. כן, גם אני לפעמים מחפשת מילים לנחם. מבקשת מבורא עולם שיתן לי את המילים הנכונות להיות שליחה נאמנה ולעודד אמא שבורה.

דיברנו על אמונה, על אתגרים ועל משברים. במשך חמש פגישות חיזקנו את עניין הניסיון שמגיע אך רק לאנשים שיכולים לעמוד בו. דיברנו המון על האחריות כאמא וכאישה. על תפקיד המבוגר האחראי שכרגע מוטל עליה בלבד.

שיקפנו את החשיבות של בית מלא בשמחת חג למרות ועל אף הכאב. הדגשנו שלמרות שהמצב רגיש וטרי יש עלינו חובה, כנשים וכאימהות, לתת את הטון, את ההרגשה, את האמונה וכמובן את האהבה.

הדגשנו שחובה לטפל בצורה פרטנית ומשפחתית מול גורמים המתמחים בתחום האובדן, הסברתי לשירה שהטיפולים הם בגדר חובה ולא אופציה ואין מה להתבייש בצורך לטפל אלא להפך.

הדגשתי לשירה שהיא כאמא, למרות הקושי העצום שהיא חווה, החוזק והעוגן לכל המשפחה. השיחות מפגישה לפגישה הפכו יותר פתוחות ופחות קשות, שירה העלתה לא מעט שאלות בנושאי אמונה, מול בורא עולם.

ואז הבנתי שעלינו להכניס את האמונה חזק לתמונה. ללא אמונה אנחנו כלום, ללא אמונה אין לנו סיבה לקום לעוד יום, לעוד חלום לעוד מטרה ועל כן יש מטרה עליונה לחזק את האמונה אצל שירה ובקרב בני משפחתה.

הפכנו את הדיבור בבית לפתוח, מכיל ומקבל הרבה יותר. מותר לבכות וזה בסדר כי הבכי הוא סוג של תרופה (אבל כמו בכל תרופה יש לוודא שלא עוברים את המינון הנכון), הבהרנו שהמשפחה כולה עוברת תקופה של כאב וגעגוע ביחד לכן ניתן לכולם חום ואהבה ובעיקר צריך לזכור שהכל הכל עניין של זמן.

הזמן הוא תרופה טבעית שעושה את שלה וכבר נאמר במקורותינו: "מצווה על המת שישתכח מן הלב", עם הזמן הקושי מתעמעם. הדגשנו שבעולם הזה הכל בידיים שלנו, אנחנו צריכים להתמודד עם המצב נתון שמזמן לנו אלוקים עם הרבה שמחה, אמונה ואהבה שהם המפתחות לצאת לדרך חדשה.

אם גם אצלכם מישהו חסר השנה בשולחן החג,
בבקשה תנו לאמונה לשבת בכיסא הריק,
כי בלי אמונה מה אנחנו בכלל?

חג חירות שמח לכם קוראים יקרים,
שלכם,
פארלי.