"הרגשתי שמשהו לא בסדר עם אמא"

"כל השנים הרגשתי שמשהו לא בסדר עם אמא ושאף אחד מסביב לא מסכים או לא רוצה לגלות את זה" הוא סיפר בכאב גדול ובשברון לב לצוות הרב מקצועי שהקיף אותו. כתפיו הצנומות של הגבר הצעיר שעדיין נותר בנשמתו ילד פגוע, רעדו. הוא התאפק בכל הכח לא לפרוץ בבכי מולם, אבל המעמד של הסרת הלוט מהסבל בן עשרות השנים היה קשה מדי עבורו וקריאה לסבל בשם מקצועי, הייתה מעבר לכוחותיו.

אביו המנוח גונן כל השנים על אמו פגועת הנפש. לשני ניצולי השואה ששרדו בדרך לא דרך את מלחמת העולם השנייה באירופה המזרחית, היה חשד תמידי בממסד. בזכות ההון שצבר הבעל מעסק מצליח הוא ריפד את אשתו ברופאים שבסופו של דבר נכנעו לדעת המאה, מה גם שכמו רבים מהסובבים אותה הם הוקסמו מהכישרון האומנותי העצום שלה ומהכריזמה הסוחפת שלה, וייחסו חלק רב ממחלת הנפש שלה ל"שיגעון של אומנים".

חבריו של בנה לספסל הלימודים, בנה שנולד לה בשנות הארבעים, זוכרים את המראות הקשים של ילדים משחקים ברחוב כשהיא היתה עוברת: ברגישות הטבעית של הילדים הם ידעו לקלוט שהיא אינה בסדר, חלקם היו מתגרים בה. מייד היה מתעורר בה דחף להחזיר להם מנה אחת אפיים. אלא שהוא הילד הקטן שלה, היה צריך לקחת על עצמו את התפקיד ההורה האחראי. הוא היה רץ אליה, תופס אותה בשתי ידיה ומתחנן בקול נכאים, "בבקשה אמא אל תרביצי להם, הם יותר קטנים ממך אמא. בבקשה אמא, לכי הביתה והכל יהיה בסדר. אני אסדר את הכל, אני מבטיח. רק אל תרביצי להם, טוב?" בימים שהיתה משתכנעת ללכת הביתה היה חוזר אבל וחפוי ראש לילדים מכיתתו כדי להתנצל בשמה ולהתחנן שיפסיקו לפגוע בה.

עשרות שנים נמשך הסבל שלה, פגועת נפש שלא אובחנה ולא טופלה כמו שצריך מעולם ונמשך גם הסבל שלו כשנאלץ במשך כל השנים להתמודד עם מה שכרוך בלחיות כבנה וכסוג של הורה אחראי גם יחד. מי יודע כמה שנים היה ממשיך הסבל אלמלי בריאותה הפיזית שבגדה עד כדי שנאלצה להתאשפז אשפוז ממושך במוסד רפואי. שם צוות רב מקצועי מיהר לאתר את הבעיה ולקרוא לבן לשיחה. לראשונה מישהו נקב בכל הסבל שעברו בשם מקצועי, לראשונה מישהו פרש לפניו עולם שלם של אמצעי טיפול בבעיה שתמיד היו קיימים אלא שאיש לא עדכן אותו על כך.

בעוד האמא הזו מקבלת טיפול לראשונה בחייה לבעיותיה הנפשיות, אמא אחרת שבורת לב ומוכת יגון, קמה עם דמעות מדי יום ראשון בשבוע.

האמא האחרת, כמדי תחילת שבוע, אורזת בכלי פלסטיק מה שנשאר ממטעמי השבת. היא מניחה בסל גדול ושמה פעמיה לתחנת האוטובוס. משם היא תיסע הרחק מהעיר החרדית בה היא גרה, אל עיר אחרת רחוקה, בה מתגורר בגלות, בהוסטל לפגועי נפש, בנה אהובה. את מטעמי השבת הוא אינו יכול לאכול כמו שאר בני משפחתו מסביב לשולחן השבת. כדי שמחלתו לא תפגע בשידוכים של אחיו ואחיותיו, ההוסטל בו הוא מתגורר נבחר מלכתחילה בעיר מעורבת מרוחקת. שם רק היא פעם בשבוע מבקרת אותו כשבינו לבין שאר בני המשפחה נוצר נתק. נתק שלא נוצר לרווחתו האישית חלילה, אלא כדי להגן על משפחתו מקשיחות חסרת רחמים של החברה בה הם חיים.

כמדי יום ראשון הוא מחכה לה בשער ההוסטל. עיניה מתחילות לזלוג דמעות מהרגע שהיא מבחינה בו מרחוק. כשהיא מתקרבת הוא רץ אליה ואוחז בידיה בהתרגשות לאחר שהיא מניחה על הארץ את הסל. "מאמע מאמע" הוא מתייפח. הם ממלמלים בהתרגשות מילות חיבה זה לזו ביידיש בעוד שאר דיירי ההוסטל מתקרבים אליהם. מפאת כבודם ואולי גם כדי לאסוף את דמעותיה היא מעבירה אותו בעדינות לעברית ונכנסת להוסטל.

אם הבית מקבלת אותה במאור פנים ומציעה לה משקה חם. בנה שואל אותה כהרגלו על המצב בבתי הספר של האחים והאחיות. האמא נועצת מבט מתחנן לאם הבית וזו מייד מעבירה נושא ושואלת את האמא מה הביאה לבנה מהבית, האמא מרכינה ראשה לסל וכובשת את יפחותיה תוך כדי. היא ואם הבית יודעות שכבר מזמן האחים והאחיות עזבו את בית הספר וכבר יש להם ילדים משלהם בבית הספר. את אחייניו ואחייניותיו כולל את גיסיו וגיסותיו כנראה כבר לא יכיר לעולם.

האמא מחזיקה את ידה של אם הבית, כמבקשת תמיכה במפגש המטלטל עם בנה הגולה. בסוף הביקור היא תיצמד לאם הבית לחיבוק גדול. חיבוק שיעזור לה לאסוף את שברי נשמתה המדממים, לעזוב את בנה מאחור, עד שבוע הבא, כדי לחזור הביתה לעולם המוכר, העולם המוכר שגובה ממנה וממשפחתה מחיר כבד וכואב כ"כ, על חריגותו של בנה אהובה. היא מתנתקת בעדינות מאם הבית וצועדת לכיוון תחנת האוטובוס. היא אינה מסוגלת להביט אחורה יותר, אבל לבה של האמא מרגיש בנוכחות של בנה המלווה אותה בשקט מאחורה. היא יוצאת את ההוסטל והוא נעמד בשער ומביט בה עד שהיא נעלמת מהאופק לכיוון הבית שלא יראה יותר.

בניגוד לסיפור הראשון, ישנם פגועי נפש שעבורם טיפול תומך בקהילה תוך כדי מגורים במסגרת הבית אינם מענה מספיק לצרכיהם. הם אכן זקוקים למסגרת התומכת והמקצועית של הוסטל או דיור מוגן ולתמיכה יומיומית של אנשי מקצוע. אלא שאף פגוע נפש לא זקוק לנתק ממשפחתו. דווקא אנשים רגישים ופגועים אלה זקוקים יותר מהבריאים לחום ולאהבה של בני משפחתם. כמעט ברוב המקרים הם מסוגלים להשתלב בחגים ובשבתות במסגרת החמה של הבית וכמובן שזה אף תורם לרווחתם ולבריאותם הנפשית.

עד מתי נעניש אותם ואת בני משפחתם על גזירה שנגזרה עליהם בידי שמיים? עד מתי נוסיף סבל ועינויים על סבלם הגדול גם ככה?

בליל הסדר המתקרב עלינו לטובה, כשנבקש גאולה מידי בורא עולם, מן הראוי שנזכור גם את סבלם ונטה אוזן לצעקתם וניקח אחריות כחברה מוסרית להקל עליהם ולא להקשות עליהם. להקל גם על משפחתם ולא להכביד את עולנו החברתי האכזרי והנוקשה מעבר לעול המכביד של המחלה עצמה.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!