גם ארוחת ירק אם יש בה אהבה היא המנצחת

השבוע אנו פותחים את ספר השלישי של חמשה חומשי תורה וקוראים על הקרבנות שהיו בזמן בית המקדש. אין לנו הבנה ברעיון הקרבנות ובשורשם הגבוה.

ידועים דברי הרמב"ם כי הקרבנות נעשו כתשובה ותגובה לעולם שהיו רגיל לזבוח לעבודה זרה. הראשונים נחלקים ואומרים שזה לא בדיעבד, וזה לכתחילה. הדברים הללו נעלים ונשגבים מבינתנו הדלה ומקט שכלנו.

מה שאנחנו כן יכולים ללמוד מהקרבנות הוא הקרבת הלב. התורה מחלקת בין קרבנו של עשיר שמביא שור או כבש לבין מנחתו של עני שיכול להסתכם בתור או בן יונה ואפילו במנחת סולת. כי העיקר הוא הלב, ברגע שהאדם מתקרב אל בוראו, לא באמת חשוב מה הביא וכמה הביא. הלב הוא הפרמטר.

הקרבנות הראשונים בעולם היו של קין והבל. אל הבל ומנחתו שעה הקב"ה ואילו אל קין לא שעה. וייחר אף קין. מבאר השפת אמת כי מה היה ההבדל בין המנחות של השניים, והלא לכאורה גם קין הביא מטוב הארץ ולמה זה לא שעה הקב"ה אל מנחתו?

מבאר השפת אמת כי אצל הבל כתוב "והבל הביא גם הוא", ומשמעותו לדבריו, שהביא "גם הוא" – הביא את עצמו, את כל גופו, את רוחו, את נפשו, כמנחה כליל אל השם יתברך . זה הרעיון של הקרבן, שהאדם ירגיש שמה עושים לקרבן בעצם היו צריכים לעשות לו עצמו, והוא מתכפר באמצעות הקרבן.

לקב"ה אין כל עניין בפרים מלאים ומדושנים כשהאדם לא שינה בקרבו מעט ממעשיו. בשמים אוהבים את המנחה האישית, את ההקרבה העצמית. שלמה המלך ע"ה אומר בחכמתו (משלי טו יז) "טוֹב אֲרֻחַת יָרָק וְאַהֲבָה שָׁם מִשּׁוֹר אָבוּס וְשִׂנְאָה בוֹ". גם ארוחת ירק אם יש בה אהבה היא המנצחת.

עומדים אנו בימים אלו של ערב חג הפסח. ידועה ההלכה כי "אפילו עני שבישראל לא ייסב אם אין לו ארבע כוסות של יין". וכאן, בפסח, החובה מוטלת עלינו. זה החג היחיד בו נזכר עניין "קמחא דפסחא", להעניק קמח לעניים שיהיה להם איך להיכנס לחג. בתחילת הסדר אנו פותחים ואומרים בקול גדול: "כל דיכפין ייתי וייכול", כל רעב יבוא ויאכל, "כל דצריך ייתי ויפסח", כל מי שצריך וזקוק יבוא ויצטרף לפסח.

וכל כך למה אכן דווקא בחג הפסח נצטווינו על פתיחת הדלת?

בני ישראל במצרים היו משוקעים בארבעים ותשע שערי טומאה, עוד רגע קט והיו שוקעים בשער הנו"ן – שער החמישים , מבלי יכולת לצאת משם לעולם. כשראה הקב"ה את סבלות מצרים ואת עוניים של בני ישראל החליט להעניק להם בחסד, אפילו שבאותו רגע הם היו בבחינה קשה ובדרגה רוחנית ירודה ומושפלת.

ואז הגיע הקב"ה, "אני ולא מלאך, אני ולא שליח", וגאל ברגע אחד את בני ישראל משפלותם. כתנאי לכך, הוא שולח את משה רבינו שיבקש מבני ישראל להקריב קרבן פסח. וכי זה מה שהיה חסר לרבונו של עולם קרבנות בתוככי מצרים?

והתשובה היא: כן, דווקא בעומק השאול מנסה הקב"ה את בני ישראל ובוחן את נאמנותם. הקרבן הוא הלב. אני רוצה לראות אם ליבכם עמי כמימים ימימה. ואז, כשבני ישראל זבחו קרבן פסח, ושמו את הדם על המשקוף לאות ולסימן כי כאן זבחו את ליבותיהם, הזניחו את רוע דרכם וקיבלו על עצמם קירבת אלוקים. מיד ויהי בחצי הלילה וה' היכה כל בכור ופתח את שערי מצרים.

זה הלימוד עבורינו לדורות: הקב"ה לא רוצה שננקה סתם את הבתים שלנו, הוא לא רוצה התאמצות שלנו שתביא חלילה לקיטורים, חס ושלום. הקב"ה רוצה קצת לב, קצת התחברות, קצת נשמה. ולכן אנו מצווים בפסח לפתוח את הדלת ובעיקר את הלב לזולת.

לא חלילה התקרבנות. רק קרבנות.

ומילה על "קימחא דפסחא" הגדולה בישראל, של מו"ר הרב יצחק דוד גרוסמן שליט"א, חתן פרס ישראל ורבה של מגדל העמק. פרויקט חג שבע, כבכל חג הוא מחלק סלי מזון לעמך ישראל, והפסח השנה, זו החלוקה ה-17 שלו. שנת ה"טוב" - כה ייתן לו השם יתברך אורך ימים ושנות חיים להוסיף כהנה וכהנה.

כשאני רואה את האנשים שמנדבים ליבם להיות חלק מהנותנים אתה רואה עליהם שמחת חיים ואושר יותר מכל אדם אחר. מלבד זה שישנה הבטחה אלוקית של "עשר בשבילך שתתעשר", וכל מה שהאדם נותן בעצם נותן לעצמו, מלבד כך, אדם נותן הוא אדם מאושר.

מי שיודע לחלוק מעצמו, הוא האיש המאושר עלי אדמות. ככל שאתה נותן יותר אתה אוהב יותר, מתחבר יותר, בריא יותר ושמח יותר. זו מציאות בדוקה ומנוסה.

מחובתנו אנו לדאוג קודם לעצמנו שנהיה מאושרים יותר, ועל ידי שנחלוק מעצמנו ונעניק אושר גם לזולתנו, ירבה השפע בעולם לכולנו ונזכה תמיד להיות מהנותנים ולא מהמקבלים, והכול מתוך שמחה של מצוה.

כולם מוזמנים ביום חמישי הקרוב ו' בניסן 22/3 החל מהשעה 11 בבוקר , לאנגר הגדול במחנה סרקין , צומת סירקין להיות חלק ממערך הנתינה בפרויקט "חג שבע לילדים" ולברך ולהתברך – "ברכנו אבינו- כולנו כאחד יחד" בברכת פסח כשר ושמח . חג שמח – חג שבע .

יחד שבטי ישראל!

שבת שלום ומבורך.

הרב בן ציון (בנצי) נורדמן

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!