אישי נשי: "מאגרנות לחירות" - סיפורה של רינה

לרוב הנשים הניקיונות לפסח יכולים להיות לא פעם חוויה, פוגשים אוצרות ישנים, מוצאים חפצים אבודים ובעיקר ממיינים ומוציאים מהבית שקית אחר שקית של חפצים - חלקן לתרומה, חלקן לגמ"חים ורובן לאשפה. אבל אני לא מתרגשת בכלל מהניקיון הצפוי. קוראים לי רינה (שם בדוי, תכף תבינו למה) וזה הסיפור שלי:

בשבילי ניקיונות הפסח הם סיוט. עד לפני שנתיים בלתי אפשרי היה לנקות לפסח בבית שלי. החדרים היו מלאי חפצים. בכל פינה ובכל קצה מיטה, שידה וכיסא עמדו חפצים על גבי חפצים, הארונות לא נסגרו ובכלל ניתן להגיד שעל כל חפץ בבית שלי, עמד עוד חפץ.

אני סובלת מ"אגרנות כפייתית" שהיא הפרעה נפשית נפוצה שגורמת ללוקים בה לאגור ולאסוף באופן אובססיבי חפצים ופריטים שונים, שלרוב חסרי כל שימוש או ערך ממשי. אלו רק מילים אבל מאחוריהן יש כל כך הרבה סבל.

הייתי אוספת הכל מהכל. כל חפץ שמיש או לא שמיש שראיתי ברחוב מצא את דרכו אלינו הביתה, חפצים שהתקלקלו מעולם לא נזרקו ובסך הכל בשלב הקשה ביותר הבית שלי היה נראה כמו מזבלה עירונית ממוצעת.

לא רק שהייתי אוספת הכל ולא זורקת, הייתי קונה חפצים בכמויות, היו לי כפולות של מכשירי חשמל, כמויות גדולות של עטים וחפצים מיותרים אחרים. לנקות לפסח אצלנו בבית היה משימה בלתי אפשרית.

כולם סבלו, הילדים שהתביישו באמא שלהם ובבית שלהם, הם מעולם לא הזמינו חברים הביתה (ולא רק כי לא היה איפה לדרוך), הבעל, השכנים, שהחדר מדרגות שלהם היה מלא בחפצים ובארגזים ואפילו אבא שלי והאחים שלי.

אני ידעתי שאני במקום לא טוב, אבל פשוט לא הצלחתי לעצור. הדחף לאסוף היה חזק ממני. זה התחיל בקניות מסיביות של מצעים ומגבות ומשם זה הדרדר. זה התחיל זמן קצת לאחר פטירתה של אמי ז"ל, הייתי בתקופה לא טובה בחיי וכבר לא יכולתי לעצור את הגלגל.

לפני שנתיים בערב פסח בעלי החליט שמספיק. הוא גם הצליח להגיע להבנה שזה כבר יוצא מגדר הרגיל ושזו כבר בעיה רצינית והוא החליט שהוא מנקה את הבית לפסח. אני לא הצלחתי להרשות לו לעשות את זה, אז מדי יום הוא שלח אותי אל מקום אחר, פעם לגן החיות עם הילדים ופעם לחנות הפיצה. במקביל הוא הבין שאני חייבת טיפול, למרות ההתנגדות המסיבית שלי הוא שלח אותי לטיפול קוגניטיבי התנהגותי. זה לא קל לי אבל אני לומדת לשאול את עצמי שאלות לגבי הצורך שלי בחפצים מסוימים. אני לא מאמינה שזה יעבור לגמרי והבית שלי נראה עמוס מאוד ביחס לכל בית אחר שתכנסי אליו (אלא אם כן זה בית של אגרן) אבל ביחס לעבר, הבית שלי לגמרי ריק.

פסח בשנה שעברה היה שונה. פתאום הייתי צריכה להתמודד עם הקשיים הכי גדולים שלי. בעזרת בעלי היקר, המטפלת המקסימה שלי וההבנה ש"אם אין אני לי מי לי", התחלתי לנקות את הבית. מיינתי אלפי חפצים, שאת רובם רציתי לשמור ואת רובם בעלי זרק מתוך הבנה שאני לא אצליח לעשות זאת, ניקיתי חדרים שהתמלאו בעובש בשל מאות החפצים שהיו בהם והתמודדתי בכבוד מול הקושי שלי.

הפסח הקרוב מלחיץ אותי כבר מעכשיו. במהלך השנה אני לפעמים עוד אוספת או קונה חפצים, אבל פסח וההכנות אליו מכריחים אותי לשבת, למיין ואפילו לזרוק. מצד שני על הקושי שלי מקלה ההבנה שלילדים שלי טוב יותר. הם כבר לא מתביישים להביא חברים הביתה, מעיזים לדרוך על הרצפה בבית ונושמים טוב יותר. המטבח המרווח יחסית נתן לי את האפשרות לבשל ארוחות ערב

מזינות ובאופן כללי החיים בבית השתפרו.
בשבילי פסח הוא עונש שהוא סוג של פרס, מצד אחד אני נאלצת להתמודד עם הקושי הגדול שלי אבל מצד שני זוכה לראות את הילדים שלי מאושרים, את בעלי שמח ובעזרת ה' גם אהיה מלאת סיפוק עצמי מההצלחה שלי.


קוראות יקרות, אנחנו מזמינות אתכן לשתף אותנו בסיפורים/אתגרים/חוויות מהחיים שלכן. שלחו לנו ל: [email protected]

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!