פינת פאר לקרוע את המסכות: האושר בידיים שלך

"פורים שני שאני לבד. מתמודדת מול שבתות, חגים ושונאת אותם, שונאת! את שומעת? פורים שלי הוא עצוב, אני רק רוצה לבכות ואני נאלצת לשים מסכה עבה על הפנים, אני ממש הופכת לשחקנית".

את מיכל הכרתי בארגון שתומך בנשים חד הוריות, היא גרושה, בת 24 ואמא לשני אוצרות.

"התחתנתי צעירה והתגרשתי צעירה" היא סיפרה בצער. "מצאתי את עצמי עם שני ילדים ועולם אכזר אחד גדול. בחלומות הגרועים ביותר לא חשבתי שאצטרך להתמודד עם האתגרים שעמדו לפני, לא האמנתי שאני יכולה להגיע למצבים כל כך קשים"

"ראיתי את הצד הפחות יפה של החיים. בתחילה הכל היה טוב ואז אמא שלו התחילה להיכנס לחיינו. היא לא אהבה אותי מרגע שהכרנו, היא הרגישה שלקחתי לה את הילד. בכל פעם שהוא דיבר עם אמא שלו, היא הזכירה לו שהוא שווה הרבה יותר ממני וחבל שהוא בחר בי. היו תקופות שהיא הזמינה אותו לבוא אליהם בתנאי שאני לא אבוא איתו כי אני אפס. והוא בחר בה, בחר לחזור להיות הילד של אמא, בחר לעזוב אותי ואת הבנות שלנו למען אמא שלו והקשר הלא בריא שהיה ביניהם.

"עברתי חמש שנים של סיוט בנישואין, חשבתי שמרגע שאקבל גט, אני אהיה חופשיה ממנה והחיים שלי יהפכו להיות מושלמים, אבל טעיתי. ההתמודדות מול הבדידות משגעת אותי. להיות גרושה זה הבחירה בין להיות לבד בחגים ושבתות לבין לעמוד מול המבטים המרחמים של המשפחה שלי."

"והשנה הילדים הולכים לחגוג פורים עם אבא שלהם. אני מרגישה שהלבד הזה עוד יהרוג אותי. קניתי לי ספר טוב וכמה שוקולדים כדי להעביר את החג, אבל השנה הפורים שלי יהיה שחור ושקט. שקט מדי, עצוב מדי."

"מה אני בלי הילדים? בלי הצחוק שלהם, הבלגן שלהם ואפילו המריבות שלהם. איך אפשר להעביר חג שאמור להיות שמח לבד? אני לא יכולה להיות צבועה יותר, לחייך עד שנתפסים שרירי הפנים שלי. לדעתי האנשים הקרובים אלי מזהים את הכאב שמאחורי המסכה ואת הצער שמאחורי החיוך."

"אז אני לא יכולה להיות עם בני המשפחה שלי, אבל נמאס לי להיות לבד. נמאס לי להתמודד עם הכל, אני מרגישה קטנה מידי מול עולם כל כך גדול. אני כאן מולך, פארלי, יום לפני פורים, שואלת איך אפשרי להוריד את המסכות להיות אני למרות הכאב ,למרות הצער?"

הבנתי אותה והתרגשתי. האמת כואבת ללא ספק והמצב נתון, כך שמה שנותר בידינו זו רק היכולת לבחור איך להתמודד, האם לחיות את החיים או לשרוד אותם. הרחמים העצמיים לא מובילים אותנו לשום מקום חיובי.

דיברתי עם מיכל על אמונה, על חלומות, על בחירה ועל התמודדות. הדגשתי שאנחנו יכולות לבחור להישאר עם הכאב או לקום ולצאת ממנו. הסברתי למיכל שחובה לתת לכאב זמן מוקצב ולא להתעלם ממנו אבל לא לחיות איתו.

הראתי לה שהחיים לבד הם אומנם מורכבים ומאתגרים, אבל הזמן עושה את שלו ומלמד אותנו להתמודד. הזמן שעובר נותן לנו כלים לחיות למרות המבטים של האנשים סביבי, למרות השאלות והתשובות שהיא תאלץ לספק ולמרות הגעגועים. הזמן מלמד איך להפוך את הלימון שהחיים מספקים ללימונדה מתוקה.

עזרתי למיכל למצוא בתוכה את הכוחות שידעתי שיש לה, כדי שתוכל להגיע להצלחה, כדי שאת הפורים הזה מיכל תחגוג עם כוחות והסתכלות שונה על החיים והתמודדות מולם. לשמחתי מיכל הייתה חדורת מטרה ורצתה לשמוח באמת, היא הבינה שהכל בראש שלה ובידיים שלה.

"תתחילי לחיות", ביקשתי ממנה, פני לעצמך זמן שהוא רק שלך, פנקי את עצמך גם לטובת הילדים שלך. תכניסי לבית שמחה ואמונה ותני לילדים שלך הרגשה שאין מאושרת ממך כי אמא שלמה עם עצמה ושמחה, היא המתכון לילדים שמחים ובריאים.

התרגשתי לקבל אמש, מיד לאחר הפורים טלפון ממיכל היא סיפרה לי שאת הפורים הזה היא חגגה בצורה שונה, היא החליטה לא לוותר ולחיות מחדש.

"הצלחתי עם המון עבודה עצמית ליהנות מפורים, ללמוד לשחרר ויותר מזה, גיליתי שכשאני משחררת אחריות, אני מצליחה ליהנות ובגדול מבלי לשכוח את הילדים המתוקים שלי, את האהבה הגדולה שלי אליהם ומבלי להפסיק להתגעגע לרגע אחד. למדתי ליהנות מהלבד, להעריך את הביחד ולחוות את הגעגועים לילדים כמתנה. זכיתי בחג הזה, זכיתי בעצמי וזכיתי בילדי" סיפרה לי מיכל.

"האושר הגדול ביותר היה כשילדי חזרו ואמרו לי: 'אמא, את נראית מאושרת'" סיימה מיכל.

הצטרפו לערוץ הטלגרם החדש של 'בחדרי חרדים'>>

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!