דו"ח סודי, מידע לא מדויק ומניפולציות: השיטות של המשטרה להארכת מעצרים

"על יוהרה, סכלות ומסרוני וואטסאפ" - זו הכותרת שנתן השופט בדימוס, פרופ' אליעזר ריבלין, לדו"ח החמור שפירסם בשבוע שעבר בנוגע להתנהלותם הבעייתית של שופטת המעצרים, רונית פוזננסקי כץ והתובע מטעם רשות ניירות ערך, עו"ד ערן שחם שביט. ריבלין תיאר בדו"ח את "זרעי הפורענות" שהובילו להתכתבות הבעייתית בין השופטת לחוקר.



פוזננסקי כץ, כשופטת מעצרים, היתה השופטת שליוותה את החקירה כבר בשלב הסמוי שלה בקיץ 2017. שחם שביט הגיע אליה כדי שתחתום על צווים במעמד צד אחד. בהמשך, כשהגיע שלב המעצרים, פוזננסקי כץ היתה זו שדנה בבקשות שהגישה הרשות להארכת המעצר של החשודים שנעצרו אז - בהם בעל השליטה בבזק, שאול אלוביץ', מנכ"לית בזק, סטלה הנדלר, ומנכ"ל משרד התקשורת המושעה, שלמה פילבר.

"הקשר התחיל בתיאום לוגיסטי, אך הידרדר חיש קל לדיאלוג פסול", קבע ריבלין. לאחר שבחן את ההתכתבות המלאה בין השניים, הגיע ריבלין למסקנה כי שחם שביט - בהסכמת השופטת ובשיתוף פעולה שלה - עקף את הדרך המינהלית הרגילה בכל הנוגע לקשר בין שופט לבעלי דין, וניהל יחד עם השופטת את ההסדרים האדמיניסטרטיביים ישירות. "פרקטיקה כזאת אסור היה לה שתתקיים והיא עשויה ליצור, כפי שיצרה במקרה זה, פמיליאריות בלתי־ראויה בין תובע לשופט", הדגיש.

הבירור שערך ריבלין העלה אמנם כשלים אישיים שנוגעים להתנהלותם הבעייתית של פוזננסקי כץ ושביט, אבל חמורים מאלה הם הכשלים המערכתיים שמצא. "הבירור העלה שורה של תקלות מערכתיות הצריכות תיקון יסודי", קבע. "אין להלום בתיקי מעצר גלויים, דיונים המתקיימים בלשכת השופט, קודם לכניסת הצדדים לאולם, ושבמסגרתם שומעים נציגי התביעה את עמדתו של שופט המעצרים ושומע השופט דברים והסברים מפי נציגי המשטרה - כשכל אלה אינם מובאים בפני העצורים ובפני באי כוחם בחלק הפתוח של הדיון".

אבל מתברר שלא מדובר בכשלים אלה בלבד, וכי דיוני הארכות המעצר כוללים אי־סדרים רבים. לידי נציב הביקורת על הפרקליטות, דוד רוזן, הגיעו תלונות מסניגורים, שהעלו טענות הנוגעות לדרך שבה מתקבלות החלטות בהארכות מעצר. נטען בהן כי ככלל, המידע החסוי שמוגש לשופט בהליך מעצר עשוי להכיל חומר חשוב, ולעתים קריטי, להגנת הנאשם, אך למרות זאת, החומר הזה כלל אינו מועבר לידי ההגנה בשלב המתקדם יותר של הגשת כתב אישום.

רוזן בחן לעומק את הטענות, ובאחרונה פירסם נייר עמדה חמור, שבו הוא מותח ביקורת נוקבת על התנהלות המשטרה, ומעלה חששות כי הטוענים המשטרתיים מציגים בפני שופטי המעצרים טענות לא־מדויקות, באופן שלא מאפשר לסנגורים להתחקות אחר הדברים בהמשך ההליכים המשפטיים שמתנהלים נגד החשודים.

לסניגורים אין יכולת להתגונן בפני הדו"ח

נכון להיום, מתקיימים לעתים דיונים מקדימים בלשכת שופט המעצרים במעמד התביעה בלבד. במהלך החלק הזה של הדיון, מוצג לשופט חומר סודי, מתנהל שיג ושיח בין השופט לנציגי התביעה, והוא גם שומע מפיהם דברים שאינם נשמעים באולם. ואולם פערי הכוחות בין הצדדים בהליכי מעצר אינם מתבטאים רק בקשר הבלתי־אמצעי עם שופט המעצרים, אלא גם במידע שיש בידי כל אחד מהצדדים. בעוד גופי האכיפה מגיעים לבית המשפט כשבידיהם כל המידע שאספו עד כה, הסניגורים מנהלים את הדיונים הללו כשבידם מידע חלקי בלבד. שופט המעצרים שדן בבקשות להארכת מעצר מקבל לעיונו בלבד דו"ח סודי, שבו מציינים החוקרים חלק מממצאי החקירה עד כה, וכן את פעולות החקירה שבכוונתם לבצע בימים הקרובים ודורשות את מעצרם של החשודים. כך היה למשל בדיון בהארכת מעצרו של המיליארדר בני שטיינמץ וגם במעצרים שהיו בימים האחרונים בפרשת בזק ובפרשת שיכון ובינוי.

אין סניגור פלילי שאינו מכיר את ההרגשה הזאת: הלקוח מובא לדיון בהארכת מעצר, הוא מספיק לדבר אתו כמה דקות לפני כן, ועדיין לא יודע מה יש לחוקרים בידיים. הבקשה להארכת מעצר מבוססת בדרך כלל על דו"ח סודי שמוגש לעיניו של שופט המעצרים בלבד. על בסיס הדו"ח מחליט שופט המעצרים אם להאריך את מעצרו של החשוד, ובכמה ימים.

ואולם בשלב הזה המידע אינו חשוף לסניגורים ולחשודים. הם לא יודעים מהן פעולות החקירה שהגופים החוקרים מפרטים בדו"ח, ולכן אינם יכולים לטעון בנוגע אליהן.

כך למשל, בתלונות שקיבל רוזן, הלינו הסניגורים על כך שהמידע החסוי שמוגש לבית המשפט בשלב המעצר אינו מופיע אפילו ברשימת החומר שמועברת להגנה לאחר הגשת כתב אישום. עוד נטען כי לא ניתן לשלול את האפשרות שגם הפרקליטות לא תמיד מקבלת את המידע החסוי שהוגש לבית המשפט במסגרת החומר שמועבר אליה על ידי המשטרה - מאחר שהמידע החסוי אינו מופיע ככלל ברשימת החומר המועברת להגנה. "הפועל היוצא הוא חשש שטענות בלתי־מדויקות מוצגות בפני שופט המעצרים, כאשר להגנה, ואולי אף לפרקליטות, אין יכולת להתחקות אחר הדברים", מדגיש רוזן. הוא מספק גם מספק דוגמאות לטענות בעייתיות שמועלות על ידי הטוענים המשטרתיים במהלך הדיונים בהארכות מעצר של חשודים.

אחת הדוגמאות שהוא מציין היא כי לא פעם נכתב בדו"ח הסודי שבכוונת צוות החקירה "לשקול הכנסת מדובב לתא המעצר של החשוד", אך טענה זו היא יוזמה ספונטנית של נציג המשטרה בדיון, שנולדה כשזה הבין שבכוונת השופט להורות על שחרורו של החשוד ממעצר. רוזן מדגיש כי הכנסת מדובב לתא מעצר כלל אינה בסמכות טוען המעצרים, וכי מדובר בפעולה שמחייבת היערכות מוקדמת וקבלת אישורים מגורמים בכירים.

דוגמה נוספת שהוא מציין נוגעת להקלטות סתר, שלעתים מוצגות לשופטי המעצרים. לדבריו, לא פעם מכיל הדו"ח החסוי שמוגש לשופט סיכום חומר גולמי, שבשל לוחות הזמנים עדיין לא עובד או תומלל, כמו הקלטת סתר של חשוד, שבה לכאורה הוא מודה במיוחס לו. ואולם "בדיעבד התברר כי אותו סיכום חומר גולמי שהוגש לשופט על ידי טוען המעצרים נתבסס על התרשמות או פרשנות מוטעית של החוקר, ואינו בבחינת מידע אמין שניתן היה להסתמך עליו לצורך ההחלטה לעצור את החשוד".

בנוסף, לדבריו, לא פעם התבקש בית המשפט על ידי טוען המעצרים לאפשר למשטרה פרק זמן נוסף לצורך חקירה של עדי אליבי, אך לבסוף התברר כי עדים אלה כלל לא נחקרו. "חמור מכך, לעתים עקבותיהם של אותם עדים נעלמו", הוא מדגיש.

"יש סכנה שהמשטרה תגזים בתיאוריה"

"כמעט תמיד החלטת בית המשפט לעצור אדם במהלך חקירה מתבססת על דו"ח שנערך על ידי המשטרה ומוגש לבית המשפט כשלחשוד העצור ולבאי כוחו אין מושג מה כתוב בו ואין להם יכולת להתגונן מולו. זה גם האופן שבו נתפס ומוקפא רכוש של חשודים — הליך שעלול להביא לחיסולם הכלכלי. הכל בשלב החקירה, עוד לפני שהוחלט אם להגיש כתב אישום", אומרת עו"ד מיכל רוזן־עוזר.

בהמשך, כשמוגש כתב אישום, לנאשם יש זכות בסיסית לקבל לידיו את חומר החקירה בעניינו. הסעיף הרלוונטי לנושא הזה הוא סעיף 74 לחוק סדר הדין הפלילי שעוסק בעיון בראיות התביעה. הסעיף קובע כי עם הגשת כתב אישום בעבירות פשע או עוון, רשאים הנאשם וסניגורו לעיין בחומר החקירה וכן ברשימת כל החומר שנאסף ונרשם על ידי הגוף החוקר או נרשם ונוגע לכתב האישום. בחוק מודגש כי הכוונה ב"רשימת כל החומר" היא גם בציון קיומו של חומר שנאסף או שנרשם בתיק שאינו חומר חקירה, ושל חומר שנאסף או נרשם בתיק והוא חסוי.

"הסיבה לכך שהסניגור אינו יכול לראות את החומר בשלב החקירה היא כבדת משקל ונעוצה בחשש מפני שיבוש והכשלת חקירת המשטרה. לכולנו כאזרחים יש עניין בקידום חקירות ובחשיפת פשעים - כך שיש מקום להשאיר נוהג זה על כנו", אומר עו"ד עופר ברטל. עם זאת, הוא מדגיש כי "בנוהג הקיים יש סכנה פוטנציאלית רבה לכך שהמשטרה תגזים בתיאוריה את מעשי החשוד בדו"ח הסודי, כדי להצדיק את ימי המעצר המבוקשים. אין לבית המשפט כל דרך לבקר את טענות המשטרה בזמן אמת, ולבדוק את אמיתותן. לכן נוצר חשש ממשי לכך שימי מעצר יינתנו שלא בצדק".

לדבריו, הדרך שיש בה כדי להרתיע את גופי החקירה מלהגזים בדו"חות הסודיים היא לסווג אותם כחומר חקירה, ולחשוף אותם ככלל בפני הסניגורים, שיוכלו בדיעבד לבדוק את אמיתות הדו"חות, ואף לחקור את חוקרי המשטרה כעדים בנוגע להם. "בשלב שבו מוגש כבר כתב אישום אין כל הצדקה לחיסיון דו"חות המשטרה, פרט לחיסיון שיטות פעולה וטכנולוגיות חקירה שיכולות להישאר חסויות", הוא אומר. "משמעותה של כל פרקטיקה אחרת היא ידיעת גופי החקירה שדבריהם בדו"חות הסודיים לעולם לא יפורסמו ולא ייחשפו. אי לכך, הם יוכלו ללא כל קושי - ובעיקר ללא כל ביקורת - להגזים ולנפח במקום שאין מקום לעשות כן".

ברטל מדגיש כי השארת המצב על כנו אינה צודקת, וגורמת לכך שהחקירות ימשיכו להתנהל ללא כל ביקורת אפקטיבית עליהן. "ההיגיון היחיד המאפשר התנהלות כזאת, שפגיעתה בזכויות אדם ברורה, טמון בחשש לחקירה. כלומר, חשש שאם יגולה האמור בדו"ח בשלב החקירה הדבר יפגע בה. ככל שיש בסיס לטענה כזאת, ברור שהוא מתפוגג לאחר החקירה. לכן גם ברור שאין שום הצדקה להשאיר בסוד את השיח בין המשטרה לבית המשפט גם אחרי סיום החקירה. על יסוד השיח הזה נשללת מאדם חירותו ונתפס רכושו. זכותו האלמנטרית של כל אדם היא לדעת על יסוד מה נעשה כן. בנוסף, חשוב שהמשטרה תדע שבסופו של יום הדו"ח הסודי ייחשף, וניתן יהיה לבקר את פעולותיה והצהרותיה לבית המשפט".

פעולות שמוגדרות חיוניות לא מבוצעות

במהלך בירור הנושא ביקש רוזן את התייחסות התביעה המשטרתית והפרקליטות לנושא. ראש חטיבת התביעות במשטרה מסר כי למיטב ידיעתו, כל הדו"חות החסויים שנמסרים לבית המשפט במהלך דיוני מעצר לצורכי חקירה מתויקים בתיקי חקירה ומועברים לפרקליטות יחד עם שאר חומרי החקירה.

לעומת זאת, פרקליט המדינה, שי ניצן, ציין בתשובתו כי הדו"ח הסודי שמוגש לבית המשפט בשלב המעצר לרוב אינו מכיל מידע שנחשב לחומר חקירה. לדבריו, הדו"ח כולל לדבריו שלושה סוגי מידע עיקריים: פעולות חקירה שכבר בוצעו, פעולות חקירה שמתוכננות להתבצע ועילות המעצר הקיימות.

עם זאת, מבחינת ניצן, פעולות חקירה שהמשטרה תיכננה לבצע אבל לא בוצעו בסופו של דבר, אינן נחשבות חומר חקירה והן למעשה "תרשומת פנימית", מפני שלא מדובר בראיה גולמית, אלא בדו־שיח שקיימו ביניהן המשטרה והפרקליטות. ניצן הסביר גם כי בדרך שבשגרה, הפרקליטים עוברים על כלל החומרים שמתקבלים מהמשטרה, כולל המידע החסוי שהוגש לשופט המעצרים, ומסווגים אותם בהתאם לתוכנם ולכללים שנקבעו - כלומר, אם הם נחשבים לחומר חקירה או תרשומת פנימית חסויה.

ואולם רוזן קובע כי לא ניתן להתעלם מטענות הסניגורים, שלפיהן המידע החסוי אינו מופיע ברשימת החומר שמועברת להגנה לאחר הגשת כתב האישום. הוא מציין כי הדברים עשויים להתיישב עם עמדתו של ניצן, שלפיה פעולות חקירה שתוכננו להתבצע ולא בוצעו נחשבות "תרשומת פנימית", שאינה מהווה חומר חקירה.

רוזן מתנגד לכך, ומדגיש כי "לא ניתן לקבל מצב דברים זה". לדבריו, זכות העיון של נאשם בחומר חקירה היא זכות יסוד, מאבני הראשה של משפט הוגן. הוא מוסיף כי גם על פי הפסיקה, המאפיין העיקרי לסיווגו של חומר כ"חומר חקירה" הוא הרלוונטיות שלו לאישום הפלילי. "בתי המשפט, שנדרשו לסוגיה מורכבת זו, קבעו כי בעובדה שנציג המשטרה הגיש במהלך דיון להארכת מעצר מזכר או חומר חסוי לעיון השופט בלבד אין כדי להוציא את המזכר או החומר מכלל היותו בבחינת חומר שעל התובע לבחון בדווקנות אם יש להעבירו לעיון הנאשם".

לדבריו, אחת הדוגמאות לכך היא פעולות חקירה שצוינו בדו"ח החסוי ולא בוצעו. אלה עלולות לשמש בסיס לטענות הגנה על חקירת משטרה הלוקה במחדלים, שהיה בהם כדי לפגוע בהגנת הנאשם. הימנעות החוקרים מלבצע את אותן הפעולות, שצוינו על ידיהם כמחייבות המשך מעצרו של החשוד ומשום מה לא בוצעו, עשויות לבסס טענת הגנה שלפיה פעולות אלה טומנות זרעים שלא נבטו והתפתחו.

בכל הנוגע למידע חסוי שמוגש לבית המשפט, ונשען על תמצית הקלטות שעדיין לא תומללו, מדגיש רוזן כי תמצית זו נתונה במידה רבה לפרשנות סובייקטיבית של הטוען המשטרתי. "השופט הדן בהליך מתבסס בהחלטתו על המידע החסוי המוגש על ידי טוען המעצרים. אם המידע החסוי כולל מידע מוטעה, מידע מוטעה זה עלול להוביל להארכת מעצר החשוד בשל כך", קובע רוזן.

רוזן מציין כי הדבר נכון גם לבקשה ספונטנית של טוען המעצרים להכנסת מדובב לתא מעצר של החשוד, כדי לתמוך בבקשתו להארכת מעצרו. "משבסופה של חקירה הוברר כי הכנסת מדובב לא נשקלה, וממילא גם לא בוצעה בפועל - אף ששימשה בסיס ועיקר להחלטת השופט להארכת מעצר - יש במידע זה, שהועלה על כתב כתרשומת פנימית או כמידע סודי, להוות חומר חקירה חשוב, ששומה להעבירו להגנה".

לבסוף המליץ רוזן לחדד את הנוהל הקיים, שלפיו על מידע חסוי המוגש לבית המשפט להיות מועבר לגורמי התביעה לצורך בחינה אם מדובר בחומר חקירה. בנוסף, הוא מורה כי המידע החסוי שהוגש לבית המשפט בהליך המעצר והועבר לתביעה יצוין במפורש ברשימת החומר המועברת להגנה לאחר הגשת כתב אישום באותיות קידוש לבנה: "חומר חסוי שהוגש לשופט המעצרים", לצורך שמירת זכותה של ההגנה לבקש מבית המשפט את גילוי החומר כחומר חקירה.

"אין אינטרס שהדברים יישארו חסויים"

לדברי הסניגור הציבורי הארצי, ד"ר יואב ספיר, להנחיות של רוזן יש משמעות אדירה עבור נאשמים. "להחלטה הזאת יש פוטנציאל משמעותי להגנה, במיוחד כשצריך לטעון לפסלות ראיות, ולהגנה מן הצדק", הוא אומר. "העיון בחומר הזה מאפשר בחינה בדיעבד של אופן התגלגלות החקירה, גילוי של מחדלי חקירה, ויותר מזה - לבחון בדיעבד אם המעצר היה מוצדק ואם השוטרים ביצעו את הדברים שהם הצהירו כי הם הולכים לבצע".

ספיר מציין כי בפסיקה קיימות דוגמאות רבות למקרים שבהם השופטים ביקרו את התנהלות השוטרים שמצהירים שהם מתכוונים לבצע פעולות חקירה כדי לזכות בהארכת מעצר, אך לא עושים דבר. על התנהלות המשטרה בעניין זה בדרך כלל אין שום ביקורת. גם ספיר סבור כי יש לסווג את החומר הזה כחומר חקירה, באופן שמאפשר לסניגורים ולנאשמים לעיין בו בשעה שמוגש כתב אישום.

"יותר מזה, גם במקרה שלא הוגש כתב אישום, לאדם יש זכות לעיין במסמכים שהרשות מחזיקה עליו. גם אם הוא לא נאשם, אזרח רוצה לדעת על סמך מה האריכו את החקירה שלו. אם הסתיימה החקירה, אין שום אינטרס שהדברים האלה יהיו חסויים. להבנתי, יש זכות לעיין בחומר הזה, קל וחומר אם הוא נאשם והחומר הזה יכול לסייע להגנה שלו", הוא אומר. "דרך המזכרים האלה אפשר ללמוד לדבריו אם נבדקו כל כיווני החקירה, אם נזנחו פעולות כלשהן ואם היו מחדלים".

גם עו"ד רוזן־עוזר סבורה כי מדובר בהמלצה חשובה, אך לדבריה, יש להרחיב את ההמלצה בשני מובנים. במובן הראשון, יש לצמצם את השימוש בדו"חות חסויים, ויש צורך בביקורת קפדנית מצד בית המשפט על ההצדקה בהגשת דו"ח שאינו גלוי לחשוד. "אין ספק ששיח סודי בין המשטרה לבית המשפט הוא נוח למשטרה, ולכן צריך לבחון בקפדנות עד כמה חיוני השימוש בכלי קיצוני זה", היא אומרת.

במובן השני, טוענת רוזן־עוזר, יש להחיל את ההמלצה גם על מי שנעצר או רכושו נתפס ועניינו הסתיים בלא כלום. "ככל שהדו"ח הסודי שהוגש בעניינו כלל נתונים מטעים - הרי שייתכן כי שלילת חירותו או קריסתו הכלכלית היו חסרות הצדקה", היא אומרת. "זכותו של אדם לדעת מה היה הבסיס לפגיעה בזכויותיו - ואולי אף ביתר שאת במקום שבו מתברר שלא היתה הצדקה עניינית לכך. במיוחד כשהמשטרה מרבה להצהיר על ריבוים הגדול של המעצרים, ורשות איסור הלבנת הון מרבה להצהיר על גידול בשיעורי תפיסות הכספים".

ממשטרת ישראל נמסר: "מטרתה של כל חקירה משטרתית היא להגיע לחקר האמת תוך שמירה על זכויותיו של הנחקר. מטבע הדברים, חלק מחומרי החקירה חסויים כדי להבטיח את טוהר החקירה וכן למנוע שיבושי חקירה דרך זליגת מידע סודי, חשיפת שיטות ואמצעים וכיו"ב. בסיום החקירה מועבר חומר החקירה הרלוונטי לעיון התביעה או הפרקליטות, להחלטה על הגשת כתב אישום.

"מהמסמך עולה כי מצב הדברים כיום הוא המצב הרצוי, ולפיו חומרים המוגשים לשופטי המעצרים נבחנים בכל מקרה על ידי התובע שאמון על הקביעה אם החומר הרלוונטי עונה להגדרה של חומר חקירה ובהתאם פועל לאור הוראות המחוקק וההלכה. למותר לציין כי חקירה משטרתית היא דינמית וכוללת מידע רב, שבחלקו נמצא לבסוף לא־רלוונטי לעניין הוכחת אשמתו של חשוד וביסוס החשדות נגדו".

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!