כי תישא את ראש בני ישראל // הרב בן ציון נורדמן

יום ששי, ערב שבת קודש לסדר "ויקחו אליך שמן זית זך", ואנו בני המשפחה הקרובים עומדים סמוך למיטת ראש משפחתנו ועטרת ראשנו, הנושם את נשימותיו האחרונות ואומרים עמו פסוקי ייחוד ווידוי. נשמתו של מורי וחמי הגאון הצדיק רבי משה יצחק לוין זצ"ל נעה ומיטלטלת בין שמים לארץ, אראלים ומצוקים מתנצחים זה עם זה עד לקבלת עול מלכות שמים ועצימת עיניו לנצח.

השעון מורה על פחות משעתיים לכניסת השבת. ברי הדבר שלא ניתן לקיים את ההלוויה מהרגע לרגע ויש להמתין למוצ"ש כיאה לכבודו של תלמיד חכם בעל שיעור קומה, שהעמיד תלמידים הרבה משך קרוב ליובל שנים בין כתלי הכוללים והמוסדות "אהלי אשר". ההרגשה נוראית. אתה כל כך רוצה לזעוק ולבכות, אבל השבת נכנסת במלוא עוזה ומסלקת את כל דיני האבלות והאנינות. שבת קודש.

זהו ניסיון קשה, שלא נדע. קשה מאוד. התורה הקדושה שציוותה עלינו להתאבל, גם ציוותה עלינו שלא להתאבל בשבת קודש. וכך מחינו את הדמעות בפטירת אדם כשר ופנינו לקבל את נועם השבת.
המת עוד שוכב מוטל לפנינו אבל שבת המלכה ניצחה וניחמה אותנו בני המשפחה הסחופים והדווים.

היה זה לימוד עבורנו: עם ישראל נמדד דוקא בשעותיו הקשות. אלו הן שעות המבחן. אין זו חכמה לעשות רצון הבורא יתברך כשהכול הולך למישרין. הרבותא היא דוקא בשעות הערפל, בשעות הבלבול - לקיים אז רצון השם בשלימות. זו בעצם הייתה מורשתו הרוחנית של מורי וחמי.

אנו עומדים בפני חתונה משפחתית. מיד כשנקום מהשבעה נמשיך בע"ה לשבעת ימי המשתה של בתי הכלה שתחי', ואת זה אנחנו כבר יודעים עכשיו. בעומק השאול והאבל מסתתרת לה הנחמה כי העולם ממשיך והצאצאים ממשיכים בדרכו של הסבא הגדול.

אין לנו שאלות כלל. כך רצה הבורא יתברך שכל דבריו אמת וצדק. הסבא נזר המשפחה ישתתף בחתונה ממעונו בגן עדן וישפיע ברכה וטובה עלינו צאצאיו וכל תלמידיו ומוקיריו הרבים.

זו אכן ההזדמנות להזמין את קוראינו, מכרינו ומכובדנו לחתונת ביתנו שתחי', שתיערך בע"ה בשעה טובה ומוצלחת ביום שני הבעל"ט, י"ח באדר (5/3/2018), ב'אחוזת וגשל' בבני ברק, ובשמחתכם נשיב לכם בע"ה כגמולכם הטוב.

כשאנו מעיינים בהוראת חז"ל (תענית כט, א) על "משנכנס אדר מרבים בשמחה", מתמלא הלב פליאה. לכאורה, למה יש מצווה לשמוח כבר משנכנס אדר והלוא השמחה של הניצחון היא רק מי"ד באדר שאז ניצחו את המן? והלא בראש חודש אדר מצבם של בני ישראל בפרס היה קשה מנשוא, נידונים למוות, ומה שייך לשמוח כבר בא' באדר.

והקושיה מתעצמת שבעתיים גם בחג הבא עלינו לטובה, ימי הפסח. בני ישראל חגגו את חג הפסח הראשון, כשהדם ניגר על המשקוף, כשפרעה באמצע הלילה מחפש אחריהם ואין הם יודעים מה וכיצד תיראה גאולתם. בשיא הבלבול והטומאה, כשאין בית אשר אין שם מת, בעומק השאול והגלות - היהודים כבר חוגגים גאולה. אתמה.

והדברים מתבהרים יחדיו: לאחר נס פורים בוודאי שכולם שמחים, לאחר יציאת מצרים בוודאי שכולם חוגגים. זו לא רבותא. עבודת בני ישראל היא לחגוג ולשמוח, להאמין ולקוות, דווקא מתוך הגלות, מתוך החושך ומתוך האבל ולהאמין כי יש קרן אור של גאולה, של נחמה ושל ישועה מאחורי הדלת. האמונה הזו היא היא שתביא את הישועה.

שלמה המלך ע"ה אומר (קהלת ג, ד) "עת ספוד ועת רקוד". והרי זאת יודע כל בר בי רב שיש זמנים של שמחה ויש זמנים של עצב?! רק שלמה המלך ע"ה מלמד אותנו כאן יסוד גדול: גם כשזה נראה עת ספוד, כבר תתחיל להכין ולהאמין כי עת רקוד מגיע. מתוככי עת הספוד כבר מנצנצת עת רקוד.

במוצאי שבת קודש הושברנו בכפליים. נודענו כי בעצם ליל שבת קודש עלה ונתעלה ראש הישיבה מרן הגר"ש אויערבאך זצוק"ל למתיבתא דרקיעא. ארונו הטהור לווה בהמון עם ביום ראשון לסדר "כי תישא את ראש בני ישראל", וכדברי בעל אור החיים הקדוש, שהקב"ה מוטל ראשם של בני ישראל "לפקודיהם", בגלל עוונות וחטאי הדור, כדי לכפר על נפשותינו.

בימי בחרותי זכיתי ללמוד בישיבת "מעלות התורה" שבשערי חסד ואני מקטני תלמידו , ביום רביעי האחרון נכנסתי למעונו ולהזמינו לחתונת בתי תחי'. ראש הישיבה היה חלוש וקיבלני כשהוא שוכב במיטתו עם ספריו שהיו תדיר לצידו ועם אותו חיוך ומאור פנים שליוו אותו במשך כל שנותיו בעולם חרף ייסוריו המרים והקשים.

הוא התעניין באבהיות על אודות החתונה וברכני בכל הברכות. רגע לפני יציאתי הזכירני בכאב: "לא כיבדו את הסבא שלך אצלך בחופה".

עמדתי כמשתומם. לפני יותר מעשרים שנה כשאני נשאתי השתתף ראש הישיבה זצ"ל ואף סידר את הקידושין. מיד עם תום החופה הבחין בסבי הישיש רבי מנדל בריכטא זצ"ל מדמויות ההוד של ירושלים שבין החומות. ראש הישיבה זצוק"ל הביע את כאבו שהסבא לא כובד מספיק כרום ערכו.
עכשיו, יותר משני עשורים אחרי וראש הישיבה עדיין נושא את זכר אותו מעמד. כי זה היה ראש הישיבה זצוק"ל ער ורגיש לכל סרך של פגיעה בזולת. והוא לימד את כל באי שעריו עד כמה יש להקפיד בכך.

זכורני עת החילותי את פעילותי הציבורית והוטל עלי ע"י מרן רה"י הגראי"ל שטיינמן זצוק"ל להיכנס כנציג למועצת העיר בעיר חדרה. בני ביתי לא ששו על המציאה שאעזוב את הכולל ואכנס לעסקנות, וביקשו שאכנס לקבל את בירכתו של ראש הישיבה שלי , עלינו למעונו והוא מיד פסק: צרכי ציבור ביחד עם תורה, והביא דוגמאות למכביר של תלמידי חכמים שכיהנו כחברי מועצה.
זכיתי וכמה פעמים התארח ראש הישיבה בביתנו בימי בין הזמנים. ואם חשבנו שהוא בא לנוח, הרי שלא הנייח את הספר מרגע בואו ועד חזרתו הביתה. כל כולו היה מונח בתורה. לצד זאת, היה מקפיד ולא מוותר על עשיית חסד בגופו עם הזולת.

הייתה משפחה ביישוב מרוחק ששימשו פעם אכסניה לראש הישיבה והוא כדרכו היה מקפיד להשיב להם טובה ובכל הזדמנות שהיה נקלע לאזור ביקש לעלות אליהם. ידענו את הטרחה בדבר וניסינו להניאו, אך הוא לא הבין מה הבעיה, הוא היה נחוש לקרב עוד ועוד יהודים.

ככלל, המדד אצלו בין לרצות אדם מרוחק לבין לרצות מקורב היה ברור. כשהזדמנו לפניו שני אירועים, אחד של עסקן מקורב ואחד של יהודי שזקוק לקירוב, היה מעדיף אוטומטית את הזקוק לקירוב, אף שהדבר היה כרוך בנסיעה ובמאמץ עילאי.

תמיד ידע לומר את המילה הנכונה ותוך כדי היה שוזר דברי מוסר וקירוב. בביקורי האחרון שאל אותי "היכן העלייה לתורה ?", ואני העומד מצד הכלה לא זכרתי בדיוק היכן המקום. שאל אותי בצחות לשונו: "אתה חותם על מסמך (-הזמנה) מבלי לדעת את כל הפרטים?"...
כך קירב כל אדם בסבר פנים יפות. מאחורי הפנים המייסרות היו פנים מאירות ולב רחב לקרב כל יהודי באשר הוא.

הלב עדיין ממאן להאמין בהסתלקותו הפלאית, ועוד חזון למועד להעלות על נס את עבודתו ויראתו. ויהי רצון שיהיה למליץ יושר ובילע המוות לנצח, ומחה ה' דמעה מעל כל פנים, אמן.
פורים שמח ושבת שלום.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!